תביעה לפיצויים בשל ניזקי גוף שנגרמו לתובע, שהותקף על ידי הנתבע.
המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) הכיר בארוע כתאונת עבודה וקבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%.
התובע מוסיף וטוען (בעמ' 2 לסיכומיו), כי בית המשפט "חייב להחמיר עם הנתבע התוקף על מנת שיצא מסר מרתיע לתוקפים עתידיים, למכי נשים, לגננות אלימות, לתוקפי אחיות ורופאים, לתוקפי עובדים סוצאליים וכן גם לתוקפי שומרים בקניונים ובסופר מרקט!!!".
אשם תורם - טענות הנתבע
כאמור, הנתבע מודה כי דחף את התובע וגרם לנפילתו ולפציעתו.
אלא, כך טען הנתבע, שנסיונו זה של התובע לא צלח לו.
הנתבע מסכם וטוען, כי התובע ניפצע כתוצאה מדחיפה חזקה של הנתבע לאחר מסכת של דחיפות הדדיות, שהראשונה שבהן נעשתה על ידי התובע, לאחר שהנתבע לא שעה להוראות התובע שלא להיכנס לסניף מפתח היציאה.
בהמשך נקבע (ההדגשות כאן ובהמשך – אינן במקור): "כשהבחין שאין בכוונת הנאשם לעצור, הרים המתלונן את ידיו לעבר הנאשם, על מנת לעצור בעדו, ודחף את הנאשם (עמ' 7 ש' 11-13 לפרוט'). בהמשך, העיד המתלונן, כי בינו לבין הנאשם היו מספר דחיפות הדדיות, והוא אף קרא לעזרת מאבטח שהיה במקום (עמ' 7 ש' 13-16 לפרוט'). בהמשך נקבע, כי "חלק זה של הארוע היתרחש מחוץ לטווח המצלמה, אשר תיעדה את המשכו, בסירטון שהוגש".
בסעיף 7 להכרעת הדין נקבע: "לגבי הדחיפה נשוא כתב האישום, המתועדת בסירטון, טען הנאשם כי דחף את המתלונן כיוון ש'נמאס' לו מהיתנהגות המתלונן והדחיפות כלפיו".
בהמשך נקבע, כי:
"עיון בחלקו השני של הארוע, כפי שתועד בסירטון מלמד על המשך דחיפות הדדיות וחילופי דברים בין הנאשם והמתלונן (זאת לאחר דחיפות הדדיות מחוץ לסופר שלא תועדו בסירטון...)... בדקה 00:20 ועל אף שלא היה כל מגע פיזי סמוך לכך בין הנאשם לבין המתלונן, נראה הנאשם דוחף את המתלונן בעוצמה רבה ומפילו ארצה. ודאי שאין מדובר בתגובה מיידית לתקיפה מצד המתלונן. הנאשם אף הבהיר, כי פעולתו זו לא נבעה מלחץ או מפחד מפני המתלונן...".
בהמשך (בס' 8) נקבע: "תחושת השפלה, כעס על המתלונן, והחלטה שיש לשים סוף לאופן היתנהלותו, הם שהביאו את הנאשם לידי דבר התקיפה".
בפרק הדיון וההכרעה בגזר הדין נקבע:
"אין ספק כי יש לפעול למיגור תופעות אלימות שונות בחברה. בנוסף, בנסיבות מקרה זה, יש לתת משקל על כך שהמתלונן אף היה בעל תפקיד במקום העבודה, ועל אף שלא נטען כך על ידי המאשימה – יש לתת משקל מסוים לכך שתפקיד זה נושק להגדרת 'עובד ציבור'. לצד זאת לא ניתן להיתעלם מנסיבות ביצוע העבירה, כאשר בהתאם להכרעת הדין, המתלונן הוא זה שיזם את המגע הפיזי הראשוני. אכן המתלונן עשה כך במסגרת תפקידו, ואולם בהיתחשב בראיות שהוצגו לפני במהלך ניהול התיק, לפיהן הנאשם לקוח קבוע במקום, מדובר במקרה בו ניתן היה לקבל היתנהלות גמישה יותר מצדו של המתלונן, גם אם היתנהלות הנאשם היתה לא ראויה".
יצוין, כי שאלת תחולתו של סעיף 42א לפקודת הראיות, אינה רלבאנטית לעניננו, שכן שני הצדדים סומכים ידיהם על קביעות פסק הדין הפלילי (הנסמך בין השאר על עדויות הצדדים בהליך, כפי שצוין בו).
יחד עם זאת, נוכח פציעתו של התובע והגבס שהונח על ידו לפרק זמן לא מבוטל, סביר שהיו לו הוצאות כאלה ואחרות שלא בהכרח היו מכוסות על ידי המל"ל. בנסיבות אלה מצאתי לפסוק לתובע סכום לגלובאלי לכסוי הוצאותיו בעבר בסך כולל של 1,000 ₪.
...
התובע העיד כי הוא סובל מכאבים בידו ואכן לנכות הצמיתה שנקבעה לו קיימת השלכה תפקודית כלשהי, יחד עם זאת, בנסיבות שתוארו לעיל, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבוע כי שיעור נכותו התפקודית של התובע והשיעור הגריעה מכושר השתכרותו נמוכים משיעור נכותו הרפואית וכי יש לפצות את התובע בראש נזק זה בפיצוי גלובלי.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, את העובדה כי הנתבע נדחף במכוון על ידי התובע, את העובדה כי הנתבע סבל משבר, מנכות זמנית בשיעור 100% למשך חודשיים ונותרה לו נכות צמיתה עקב התנהגות זו של הנתבע הנתבע, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובע פיצוי לא ממוני בשיעור של 30,000 ₪.
סיכומם של דברים, הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך של 9,500 ₪, הוצאות משפט כפי שנקבע לעיל וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 17.5% מסכום הפיצוי שנפסק בתוספת מע"מ. בנוסף ישא הנתבע בשליש מיתרת אגרת בית המשפט והתובע בשני השליש הנותרים.
