תביעה על חוסר תום לב בניהול משא ומתן ברכישת דירה

תביעה על סך 100,000 ש"ח בגין לשון הרע.

התובעות מוסיפות ומפרטות את הבושה והמבוכה הרבה שנגרמו להן כתוצאה מהפרסום ומהתגובות לו ברשת, וכן את הנזק שניגרם להן כתוצאה מהפוסט בשל כך שאנשים רבים שהתעניינו ברכישת הדירה שאלו לגבי זרם המים בה ובמשך מספר חודשים הן לא מצאו שוכר.

אדגיש, כי אין בכך כדי לקבוע כי התובעות פעלו בחוסר תום לב, במובן הסובייקטיבי של המושג, ואני נכון לקבל כי לתפיסתן באותה עת הן פעלו כשורה וגילו לנתבעת את כל הבעיות שהיו בדירה.

נקודת המוצא היא, כי לא כל סיכסוך אזרחי הופך את הצד שכנגד ל"גנב" ולא כל אי הגינות מצדיקה לכנות אדם בשם "נוכל". גם אם ניתוח משפטי מדוקדק של היתנהלותו של אדם מביא למסקנה כי הוא נהג בחוסר תום לב (במובן האובייקטיבי) בניהול משא ומתן חוזי, לא גילה דברים שהיה עליו לגלותם וכדומה, אין בכך כדי לומר שניתן להשחיר את שמו של אותו אדם על ידי כינויו ברבים "גנב" ו"גזלן".

יפים לענייננו דבריו של בית משפט השלום (כב' השופט ר' ארניה) בת"א (שלום ראשל"צ) 40277-06-16‏ ניסנלר נ' צורף, פסקה 26 (27.1.2019): "אמנם לרשתות חברתיות תפקיד חשוב בחשיפת עוולות ותקלות, וככל שהמדובר בביטויים על רקע זה בלבד – אין מקום להכיר בביטויים כאלה כלשון הרע. ואולם, לא כל סיכסוך עיסקי הופך את הצד האחר לנוכל. לא כל חוב הופך את החייב לגנב. כינויו של אדם בכינויי גנאי ברשתות חברתיות אינ[ו] אמצעי לגיטימי לחיסול חשבונות. אכן, ניתן ואף רצוי לפרסם ברשתות החברתיות עובדות רלוואנטיות ונכונות ביחס לנותן שירות, ובכך להביא מידע רלוואנטי לגביו לידיעת הציבור. הדבר אף חיוני ורצוי ומהוה אחד היתרונות העצומים אשר מביאה המאה ה – 21 לאזרח. ככל שהעובדות המפורסמות הנן נכונות – יגיע הקורא למסקנותיו שלו בדבר נותן השרות. ואולם, הגנות חוק לשון הרע אינן חלות על כינויי גנאי פוגעניים חסרי פרופורציה למחלוקת, שהנה בבסיסה לא יותר ממחלוקת עסקית שגרתית, ובסופו של יום – על סכומים שאינם גדולים במיוחד, שאף ניתן להביאם בקהלו של בית המשפט לתביעות קטנות. עוקצו של הפרסום הנדון לא היה ניטל ולא היה מוקהה אילו הנתבע היה מביא בו רק את העובדות גרידא, מבלי להוסיף בו את הביטויים 'גנב', 'נוכל' "ו'עקיצה'". בעניינינו, אני סבור כי הפירסום חצה את הרף המצדיק לקבוע כי הוא מקים עוולה של לשון הרע.

...

הגם שמצאתי כי טענותיה של הנתבעת כלפי התובעות היו מוצדקות, אני סבור כי נסיבות העניין לא הצדיקו לכנותן "גנבות" ו"גזלניות", תוך פרסום תמונותיהן, בפרסום בהיקף כה נרחב.

בנסיבות העניין, בהתחשב באמור מחד גיסא, ובהיקף החשיפה והזמן שהפרסום היה באוויר מאידך גיסא, אני סבור שיש להעמיד את הפיצוי על סכום של 8,500 ש"ח לכל תובעת (סה"כ 17,000 ש"ח).

אשר להוצאות – בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובפער בין סכום התביעה לבין הסכום שהתקבל, תחויב הנתבעת בהוצאות בסך 4,000 ש"ח. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעות סך של 17,000 ש"ח (8,500 ש"ח לכל תובעת), בתוספת הוצאות ושכר טרחה בסכום כולל של 4,000 ש"ח. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

לטענת התובעת, קמה לה עילת תביעה נגד הנתבעים, בגין אי הגילוי, המהוה חוסר תום לב בניהול משא ומתן, ומכח דיני החוזים, הוראות חוק המכר והפסיקה, זכאית היא לפצוי בגין הנזק שניגרם לה בגין הפרת החובה.

אז נישאל הנתבע על סדק, שהציע לתובעת לתקן באומרו "את צריכה לעשות תיקון כרגע של הסדקים הפתוחים לפני שייכנס מים" (בעמ' 20 לתמליל ש' 19), ולאחר שיצא מהאולם, על מנת שלא ייחשף להתנגדות בא כוחו, חזר והשיב: "נפל לי האסימון, יש פה עניין של זמנים, אנו מדברים אחרי שנה ומשהו שהיא גרה בבית. אני לא מכרתי בית עם סדקים...הסדק שאני מדבר עליו כאן זה שנה ומשהו אחרי שהיא גרה." (בעמ' 69 ש' 9-12).

במהלך חקירתה הנגדית, העידה דליה, כי נכחה בפגישה השניה שנערכה בין התובעת לנתבעים, לאחר שהתגלו הסדקים, פגישה שקדמה לזו שתמליל שלה הוגש כראיה, ובאותה פגישה אמר הנתבע כי בשנתיים שלפני המכירה הזניח את תיקון הסדקים, ולכן בעת שביקרו בדירה לפני רכישתה היו בה סדקים גלויים שניתן היה לראותם (בעמ' 32-33 לפרוט').

...

מקובלת עלי טענת התובעת לפיה הליקויים שנתגלו בדירה גרמו לה עגמת נפש, ויש לפסוק לה פיצוי בגינה.

לסיכום הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 144,770 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום עריכת חוות דעתו של מר ברלינר, 15.6.17 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 23,400 ₪ את סכום האגרה ששולם, במלואו, ואת שכרם של העדים בסך 3,100 ש"ח. כמו כן ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד, את הוצאות המומחים, כנגד קבלות, כמפורט להלן: הוצאות חוות הדעת הראשונה של משה מלכה, המומחה מטעמה מיום 26.10.14, בסך 1,770 ₪, הוצאות חוות דעתו של השמאי אלי סידאווי, וחלקה של התובעת בשכר טרחתו של המומחה ברלינר.

כפי שעולה מכתב התביעה, ביום 15.6.2017 חתמו הצדדים על הסכם מכר, לפיו רכשו התובעים מהנתבעים את הדירה הנ"ל. התובעים שילמו לנתבעים, על חשבון התמורה, סך של 986,728 ₪.

במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים כי יש לסלק את התביעה על הסף ולחילופין, לעכב את הדיון בה, שכן הם הגישו ערעור על פסק הדין בת"א 3758-09-17 לבית המשפט העליון.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי קבע במפורש, כי הסכם המכר בוטל כדין בשל הטעה ו/או חוסר תום לב בניהול המשא ומתן לקראת כריתתו והתביעה שכנגד, במסגרתה העלו הנתבעים את כל טענותיהם, נדחתה.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, על נספחיהם, כמו גם בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 986,728 ₪.

הנתבעים ישלמו לתובעים את הוצאות הבקשה בסך של 3,000 ₪.

סמיכות המועדים בין הצבת תחנת ההסעות - כשלושה חודשים לאחר חתימת ההסכם, וכחודש וחצי בלבד לאחר תשלום מלוא התמורה בגין רכישת הדירה, מהוה ראיה לחוסר תום ליבן של הנתבעות בניהול המשא ומתן.

התובעים הגישו מטעמם תצהיר עדות ראשית של התובע במסגרתו חזר התובע על הטענות שהועלו במסגרת כתב התביעה והוסיף, כי בחודש 1/15 חזרה הרטיבות באחד מחדרי הדירה, כך שלא ניתן היה לעשות בו שימוש במשך כחודש ימים.

לפיכך, מצאתי לקבל את קביעות המומחה מטעם בית המשפט בראש פרק זה. האם ערך דירת המגורים ירד בשל הצבת תחנת ההסעות בסמוך לה? הקף חובת הגילוי שהמוכר חב כלפי הקונה: אין חולק לגבי עצם קיומה של חובת הגילוי במסגרת המו"מ לקראת כריתתו של חוזה מכוח הוראת סעיף 12 לחוק החוזים הקובע במפורש כי –"במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". סעיף 15 לחוק החוזים מעגן את חובתו של הצד המנהל משא ומתן לכריתת חוזה, להמנע מהטעיית הצד שכנגד.

...

לטענת הנתבעות, דין התובענה לעניין רכיב ירידת ערך להידחות הן מחמת העדר יריבות, והן מחמת העדר עילה, וזאת מן הטעם שהנתבעות לא ידעו על הכוונה להציב תחנת הסעות סמוך לדירת המגורים, אלא רק במועד הצבתה בפועל.

בשים לב לכך שמדובר בליקויי רטיבות, לאור הכרתן בפועל של הנתבעות בחובה המוטלת עליהן לתיקון אותם ליקויים, ובהתאם להלכה הנוהגת, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לדחות את טענת השיהוי, והטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין הבנייה לבין הליקויים.

לפיכך, גם טענה זו של הנתבעות- נדחית.

לסיכום הנני מורה לנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובעים ביחד ולחוד סך של 1,000 ₪ בגין עלות תיקון ליקויי הרטיבות, סך של 25,000 ₪ בגין ירידת ערך דירת המגורים בתוספת ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת כתב התביעה ועד ליום התשלום בפועל, וסך של 10,000 ₪ בגין עגמת הנפש, מנת חלקם.

טענות התובעים כעולה מכתב התביעה בין הצדדים נחתם ביום 1/7/2019 הסכם למתן שירותי תיווך במקרקעין לפיו התחייבו הנתבעים לשלם לתובעים דמי תיווך בסך 25,000 ₪ בצרוף מע"מ. התובע 2 הציג לנתבעים את הדירה ומיד לאחר מכן היתקיימה פגישה במשרדו ובה הודיעו הנתבעים כי הם מעוניינים ברכישת הדירה ומבקשים שינהל עבורם משא ומתן אל מול הבעלים על מנת להפחית את מחירה ההתחלתי של הדירה אשר עמד על סך של 1,850,000 ₪.

התובע 2 ניהל משא ומתן מול המוכר, שוחח עמו מספר פעמים, ובהמשך יצר קשר עם הנתבע על מנת לתאם מפגש בין הנתבעים לבין המוכר אשר בו יסוכמו פרטי החוזה הסופיים (סעיף 18 לכתב התביעה).

הנתבעים הם אלו שמנעו מהתובעים להשלים את המלאכה והפרו את הסכם התיווך, בחוסר תום לב ובצורה בוטה, תוך שהם רוכשים את הדירה כעשרה ימים בלבד לאחר שהוצגה להם על ידי התובעים, והכל במטרה להיתחמק מתשלום דמי התיווך.

...

בנסיבות אלו שוכנעתי שהנתבע פעל בתום לב ולא מצאתי פסול בכך שפנה למתווך אחר לאחר הודעת התובע כי אלו הם התנאים הטובים ביותר שהוא יכול להשיג אל מול המוכר.

לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות בגין ניהול הליך זה בסך 9,000 ₪.