תביעה על הפרת זכויות יוצרים באינטרנט וסמכות מקומית

עוד ציין בית-משפט קמא, שזכות הגישה לערכאות אינה שמורה רק לתושבי המדינה או אזרחיה, ומעשה שבכל יום הוא שמוגשות תביעות על ידי עובדים זרים.

"פירסום או סחר" כולל לא רק תביעות חוזיות אלא גם תביעות נזיקיות ואחרות, ובכלל זה גם הפרת זכויות יוצרים ברשת האנטרנט, גם עשיית עושר בשל מעשים הנעשים ברשת האנטרנט, גם פירסום לשון הרע, ועוד כיוצא באלו עוולות הנעשות ברשת האנטרנט, כולן או חלקן.

לכן, גם המעשים נושא התביעה שבפני הם מעשים שחוסים, לפי תוכנם, תחת כנפיה של תקנה חדשה זו. אמור איפוא מעתה – הסמכות המקומית בכל תביעות האנטרנט תהא אצל התובע או אצל הנתבע; ואין עוד חשיבות או רלבאנטיות למקום יצירת ההיתחייבות, למקום שהיה מיועד לקיום ההיתחייבות, למקום המסירה של הנכס או למקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים, הלוא הן החלופות שבתקנה 3(א)(2-5)". (ההדגשה שלי – י.ג.).

...

יתרה מכך: המציאות המודרנית מחייבת אותנו שלא לייחס למבחן של מרב הזיקות, כמו לסוגיה של הפורום הבלתי נאות כולה, אותו משקל שייחסנו לו בעבר, כמו שכתב השופט אור ברע"א 2705/95 הנ"ל [2], בעמ' 114: "להנחה זו, על פיה בדרך כלל ייטה בית-המשפט לדחות טענת פורום לא נאות, ישנו רציונל נוסף. רציונל זה מבוסס על ההתפתחויות שחלו בתקשורת ובדרכי התנועה המודרניים. בעבר, קשיים שנגרמו לנתבעים, אשר נדרשו להתדיין בפני פורום זר, היו רבים ואמיתיים. אלה נבעו הן מקשיי הקומוניקציה והן מעלותם הרבה. בימינו, בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל'כפר אחד גדול', שבו למרחקים שבין מקום אחד למשנהו אין עוד אותה משמעות מכבידה כבעבר. לפיכך, אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן". (ההדגשה שלי – י.ג.).

לא שוכנעתי שניהול הדיון בתובענה זו בבית המשפט שבישראל יגרום עיוות דין למבקשת, או יטיל עליה הכבדה קשה מנשוא.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני דוחה את בקשת רשות הערעור, ומשלא התבקשה תשובת המשיבה 1 – אין צו להוצאות.

ואסביר, בהתאם לטענות התובעת, כאשר מושכלות ראשונים הם, ששאלת הסמכות המקומית נבחנת לפי הנטען בתביעה, התביעה שלפנינו נולדה לאור כך שהשיווק שהובטח לתובעת כלל לא נעשה, לכאורה, ולכן כיוצא מזה, כי השיווק גם לא הניב עבורה תוצאות, ומשכך על הנתבע להשיב לה את כספה.

למעלה מן הצורך ובנסיבות הנטענות בכתב התביעה לפיהן היתקשרות הצדדים נעשתה בעיסקה טלפונית לצורך שיווק מוצר (ספרה של התובעת) ברשתות החברתיות וברשימת תפוצה בווטספ, אני מוצא לנכון לידון גם בחלופה שבתקנה 2(ב) לתקנות, בעיניין תביעה שהוגשה בשל "פירסום או סחר ברשת האנטרנט". בהתאם ללשון התקנה, במצב בו עילת התביעה הנה בשל פירסום או סחר באנטרנט, ידו של התובע על העליונה והוא רשאי לבחור להגיש את התביעה במקום מגוריו או עסקו שלו או במקום מגוריו או עסקו של הנתבע.

"פירסום או סחר" כולל לא רק תביעות חוזיות אלא גם תביעות נזיקיות ואחרות, ובכלל זה גם הפרת זכויות יוצרים ברשת האנטרנט, גם עשיית עושר בשל מעשים הנעשים ברשת האנטרנט, גם פירסום לשון הרע, ועוד כיוצא באלו עוולות הנעשות ברשת האנטרנט, כולן או חלקן".

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכל מסמכי התיק ובכל טענות הצדדים, אני קובע כי דין בקשת הסף – להתקבל.

מכאן, כי אם השיווק היה נעשה בסופו של דבר (מבלי לקבוע ממצא לגבי הנעשה או מה שלא נעשה בעניין השיווק הנ"ל), הרי שהוא היה נעשה ממקום עסקו של הנתבע, ולכן מקום המחדל הינו מקום עסקו של הנתבע, ולפיכך יש לדון בתביעה במקום המחדל הנטען.

לסיכום בקשת הסף- מתקבלת.

בנסיבות כולן וגם מאחר שהנתבע נמנע מלפרט היטב את טענות ההגנה שלו, איני מוצא לעשות צו להוצאות בהליך זה. אני מורה על העברת הדיון בתיק זה לביהמ"ש לתביעות קטנות במחוז דרום.

התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה לצוו מניעה, חשבונות ופיצויים, בשל הפרה נטענת של זכויות יוצרים ,לרבות זכות מוסרית, וגניבת עין, והכל בשל העתקה ופירסום באנטרנט של סירטון מסויים.

ולכן, כאשר התביעה כוללת שני סעדים, כגון שהסעד האחד הוא סעד כספי בסכום שנמוך מ – 2.5 מיליון ₪, והסעד השני הוא סעד שאינו ניתן להערכה כספית – אזי הסעד הראשון כשלעצמו הוא בסמכות בית משפט השלום, והשני בסמכות בית המשפט המחוזי, ולנוכח הוראת סעיף 40(4) לחוק יוסמך בית המשפט המחוזי לידון בכל התביעה על כל סעדיה.

בתביעות אינטרנט כאלו צומצמה הבחירה, והסמכות המקומית מבוססת על אחת משתי חלופות בלבד – מקום מגוריו או עסקו של הנתבע, או מקום מגוריו או עסקו של התובע.

...

לעניין תקנה 3 (א2) ראו גם החלטתי בת"א 55550-06-16 צ'רלטון נ' ג'אבר (9.11.16).

לפניי בקשה שהגישה "ידיעות אינטרנט", שבבעלותה אתר ""YNET (להלן: "הנתבעת 2"), לסילוק התובענה על הסף מחמת העדר יריבות בינה לבין התובעת, וכן בקשת חברת אל הבית בע"מ, שבבעלותה אתר המכונה "המקצוענים" (להלן: "הנתבעת 1") להעברת הדיון בתובענה זו לבית המשפט אחר בשל העדר סמכות מקומית.

"פירסום או סחר" כולל לא רק תביעות חוזיות אלא גם תביעות נזיקיות ואחרות, ובכלל זה גם הפרת זכויות יוצרים ברשת האנטרנט, גם עשיית עושר בשל מעשים הנעשים ברשת האנטרנט, גם פירסום לשון הרע, ועוד כיוצא באלו עוולות הנעשות ברשת האנטרנט, כולן או חלקן".

...

טענת העדר היריבות באשר לטענת היעדר יריבות בין התובעת ובין הנתבעת 2, אני קובעת כי דין הטענה להתקבל.

אלא שבנסיבות המקרה דנן נהיר כי דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות, וזאת מהטעמים הבאים: גם אם תאמר, ואין באמור להלן משום הבעת דעה בסוגיה, כי פרסום בעל המקצוע שנתן שירות לתובעת באתר "המקצוענים" הינו פרסום מטעה המטיל אחריות על הנתבעת 1, נהיר וברור כי פרסום אתר "המקצוענים" באתר הנתבעת 2, לא יכול להקים חבות של האחרונה כלפי התובעת.

ולבסוף, הנני סבורה שלא ניתן היה להטיל על הנתבעת 2 אחריות במקרה דנן, גם לו זו הייתה במועד הקובע בעלת מניות בנתבעת 1, שכן לא היה מקום לביצוע "הרמת מסך" בין הנתבעת 1 לבעלי מניותיה, בוודאי שלא ניתן להטיל על הנתבעת 2 (ו/או על כל גוף הדומה לה), גם אם הייתה בעלת מניות בנתבעת 1, חובה לעקוב ולפקח על המפרסמים באתר אותו היא מפרסמת, ובמקרה דנן לא ניתן היה להטיל עליה, גם אם הייתה בעלת מניות הנתבעת 1, חובה לעקוב ולפקח על בעלי המקצוע שמפרסמים את עצמם באתר "המקצוענים". לאור האמור לעיל הנני קובעת כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כנגד הנתבעת 2, ולפיכך, דין התביעה כנגדה להידחות.

ואולם, תקנה 7(ב) לתקנות קובעת הסדר מיוחד במקרה שבו התביעה היא בשל "פירסום או סחר ברשת האנטרנט" או אז התביעה תוגש "לבית המשפט שבמחוז שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או התובע", מלבד תובענה שמוגשת על ידי "עוסק" או אז התביעה תוגש "במקום עסקו או במקום מגוריו של הנתבע בלבד". בהחלטתי שניתנה במסגרת ת"צ (מחוזי חיפה) 20073-12-22 גרי נ' פנגו פיי אנד גו בע"מ (2.3.2023) (להלן: עניין גרי) עמדתי על היחס בין תקנות המשנה של תקנה 7 לתקנות, לגדרי תחולתה של תקנה 7(ב) ובפרט לשאלה מתי תביעה נחשבת כזו שעוסקת "בפירסום או סחר ברשת האנטרנט". בין היתר ציינתי את הדברים הבאים: "לא כל פעילות שעוברת דרך האנטרנט או מסתייעת ברשת, צריכה להחשב פירסום או סחר באנטרנט לצורך בחינת הסמכות המקומית. לעניין הפירסום, יש לזכור כי תקנה 7(ב) לתסד"א באה להטיב עם הנתבע ולהגביל את התובע שטוען לפירסום באנטרנט מהגשת תביעתו בכל מחוז שיפוט בארץ, כפי שנקבע ברע"א 530/12 יעקובוביץ נ' זיאס, פסקה 14 (28.3.2012), גם במקום שלתובע או לנתבע אין זיקה לאותו מחוז.... אינני סבור כי פירסום במובן תקנה 7(ב) מוגבל לשתי העילות שהוזכרו לעיל (פירסום לשון הרע והפרת זכות יוצרים), ויש מקום לקביעה כי תקנה 7(ב) לתסד"א חלה גם על עוולות נוספות שקשורות בפירסום שנעשה באנטרנט ... כך לדוגמה, משלוח "דואר זבל" בנגוד לחוק התיקשורת עשוי להחשב כפרסום לצורך תחולת לתקנה 7(ב) לתסד"א".

...

בהחלטה שניתנה בת"צ (מחוזי מרכז) 57574-12-13 כהן נ' מדיקל בע"מ (24.4.2014) (להלן: עניין כהן), עמד כב' השופט גרוסקופף על האופן בו יש לבחון את הסמכות המקומית בהליך ייצוגי – האם היא נגזרת מעילת התביעה האישית של המבקש בלבד ומוגבלת למחוז השיפוט בו יכול היה המבקש להגיש את תביעתו האישית, או שמא היא נגזרת ממאפייני הקבוצה שייצוגה מתבקש? בעניין כהן נקבע כי להעדיף את גישת "העילה הקבוצתית" שמשמעותה כי "יש לאפשר את הגשת התובענה לא רק במחוז השיפוט בו ניתן היה להגיש את התביעה האישית של המבקש, אלא בכל מחוז שיפוט שיש לו זיקות מספיקות לתובענה הייצוגית, אם תאושר". מהן אותן "זיקות מספיקות" של בית המשפט לתובענה הייצוגית המקנות סמכות שיפוט מקומית? לכך התייחס כב' השופט גרוסקופף בעניין כהן וציין דברים אלו: "מבלי להתיימר למצות את הסוגיה, סבורני כי בכל מקרה בו חלק לא זניח של חברי הקבוצה יכול היה להגיש תביעה אישית במחוז שיפוט מסוים, די בכך על מנת להקנות סמכות לבתי המשפט הפועלים באותו מחוז לדון בהליך התובענה הייצוגית. כך, למשל, כאשר מדובר במוצר אשר שווק הן במחוז צפון והן במחוז המרכז, הרי שיש לאפשר את הגשת התביעה בשני המחוזות, לפי בחירת המבקש ובא הכוח המייצג, וזאת ללא קשר לשאלה מהו מחוז השיפוט בו נרכש המוצר על ידי המבקש". לעמדתי, לדברים אלו יש להוסיף שיקולים שעניינם מתאם ויחסי גומלין בין העילה האישית לבין העילה הקבוצתית.

בכל הקשור לשאלת הסמכות המקומית, המבקש כשל בחובה זו ועל כן התוצאה היא שיש לקבל את עמדת המשיבים ביחס לסמכות המקומית.

קצרו של דבר שאני מורה על העברת ההליך לבית המשפט המחוזי – מרכז.