בסופו של דבר, ביום 13.11.2012 חתמה התובעת על פרוטוקול מסירת הדירה, במסגרתו צוין כי התובעת מקבלת את החזקה בדירה תחת מחאה, וכי היא "שומרת על זכויותיה המשפטיות" (ראו סעיפים 111-112 לכתב התביעה המתוקן).
התובעת עשתה כן בשים לב לחוות דעתו של המומחה המוסכם מטעם בית המשפט שנחקר
קודם הגשתו של כתב התביעה המתוקן, חוות דעת וחקירה בהן נקב המומחה בסכומים
שונים מאלה בהם נקבו המומחים מטעם התובעת (ראו החלטה מיום 17.4.2019).
עם זאת, אני דוחה את טענת הנתבעת ולפיה היא זכאית לפצוי מוסכם על פי ההסכם, וזאת בנוסף לתשלום דמי הניהול על פי התחשיב מטעמה:
אכן, כטענת הנתבעת, סעיף 18.3.1 להסכם (בשילוב סעיף 63 לנספח השינויים) קובע כי במקרה של הפרה המזכה את הנתבעת בבטול ההסכם חייבת התובעת בתשלום פיצוי מוסכם בשיעור של 12.5 אחוזים מהתמורה בעיסקה.
תניה זו גוברת, ככלל, על תנית הפצוי המוסכם הכללית האמורה, כשם שהיא גוברת גם על הוראת סעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, ולפיה במקרה של הפרתו של חיוב כספי "זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום הריבית על התשלום שבפיגור, מיום ההפרה ועד ליום התשלום, בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961, אם לא קבע בית המשפט שיעור אחר".
הנתבעת זכאית איפוא לפצוי המוסכם הספציפי על חדלונה של התובעת מלשלם את דמי הניהול בדמות שיעור ריבית הפיגורים עליו הוסכם בין הצדדים.
יתכן, מבלי לפסוק בדבר, שבמקרה קיצון תאורטי שבו קיימה הנתבעת את מלוא חיוביה, בעוד הרוכש אינו מגלה כל סימן לכך שבכוונתו לקבל את החזקה בדירה, באופן היוצר חוב הולך ותופח של דמי הניהול - חוב העלול לעלות כעבור תקופה ממושכת ביותר על התמורה ששולמה בגין הדירה - המדובר בהפרה המזכה את הנתבעת, בין היתר, בבטול החוזה ובקבלת פיצוי מוסכם מהרוכש חלף ריבית הפיגורים המוסכמת בגין דמי הניהול.
ראוי להעיר עוד, כי כעולה מפרוטוקול הביקור במקום, שכלל גם ביקור בבניין D בקומה שלישית (המקבילה בגובהה פחות או יותר לגובה של הדירה), הנוף הנשקף מהחלון בבניין D (כלומר זה שהיה נשקף מהדירה אילמלא הגבהתו של ביניין D) כולל בעיקר עצים, חלק ממלון המלך דוד וחלק קטן בלבד מחומת העיר העתיקה (ראו פרוטוקול מיום 3.2.2019, בעמ' 22 ש' 13-15).
באותו עניין נפסק, כי על החברה הקבלנית לפצות את הרוכשים בגין ההפרש בין שווי דירה על פי שטחה בפועל לבין שווי שטחה בפרוספקט.
...
סיכומו של דבר, אני מקבלת את טענתה של התובעת ולפיה על הנתבעת לפצותה בגין הפגיעה בשווי הדירה בשל דרך הגישה לדירה.
לעניין זה אני מקבלת את טענתה החלופית של הנתבעת ולפיה יש לערוך את חישוב סכום הפגיעה בשווי לפי התמורה חוזית ולא לפי המועד השרירותי בו נערכה חוות הדעת מטעם התובעת (ראו סעיפים 146-148 לסיכומי הנתבעת).
כעולה מהמקובץ לעיל -
התביעה מתקבלת בחלקה, באופן שעל הנתבעת לשלם לתובעת סך של 72,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.8.2015, וכן סך של 540,436 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.
