תביעה על הפסד שעות לימוד בבית ספר עקב רשלנות

גירסת התובע בתצהירו טען התובע כי ראה את הקופאית, הגב' תמרה, מפילה את הבקבוק (סע' 2 לתצהירו): "[...] כאשר ל' התכופפה לכיוון סל הקניות להוציא מוצרים נוספים, הקופאית העבירה את המצרכים שהיו על המשטח שלפני הקופה לחיובם בקופה, היא גרמה לנפילת אחד מבקבוקי הבירה, אשר נפל והתנפץ על הריצפה". בעדותו שב התובע על גירסתו (בעמ' 44 לפרוטוקול הדיון מיום 21.7.22, ש' 12 ואילך): "ש: [...] מה שאתה אומר לנו שזה הקופאית הייתה צמודה למוצרים?

יפים לכך הדברים שנכתבו בע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, (1.2.05) בפס' 19 לפסק הדין, באשר למשמעות: "[...] הלכה מיוסדת היא מלפנינו, כי מקום שבו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע - כלומר, פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הנה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו - עשוי בית-המשפט להטיל על הנתבע את נטל השיכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי-נכונה (ראו, למשל, ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, דינים עליון סח 53, בפיסקה 13; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 551552; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 126-125). הלכה זו, המבוססת בעיקרה על שקולי צדק ועל הצורך החברתי בהרתעת נתבעים פוטנציאליים מפני איבוד ראיות, מבטאת את הפן הראייתי-דיוני של דוקטרינת הנזק הראייתי (ראו: א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כא (תשנ"ח) 191, 254-241;Porat & Stein, Tort Liability Under Uncertainty (2001) 165-167 ).

ההלכה הראייתית-דיונית בדבר הנזק הראייתי משמעה, איפוא, הקמת חזקה עובדתית, כי אילמלא נזוקו עקב רשלנותו של הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגירסת התובע ביחס לטענה העובדתית שנשנתה במחלוקת.

כעולה מחקירתה הנגדית, התובעת כלל לא למדה בבית ספר מקצועי גבוה לתפירה, אלא סיימה קורס תפירה במפעל לייצור סריגים, ואחריו נשארה לעבוד בו (ראו עמוד 9 שורה 1 ואילך לפרוטוקול מיום 28.4.22).

גם חקירתו של מר מ.ג העלתה כי התובעת לא הועסקה על ידו בעסק לתפירת שמלות כלה אלא כי לכל היותר הגיעה לניסיון קצר, עליו אף לא הישתכרה (מר מ.ג לא ידע להגיד אם הייתה מספר שעות או יום- יומיים – ראו עמוד 16 לפרוטוקול הדיון מיום 28.4.22).

אמנם לעיתים, המציאות מורכבת וקיים קושי לחשב את הפסדי ההישתכרות בעבר, מטעמים אובייקטיביים של העידר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, ובמקרים אלה, ניתן לעיתים לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו (השוו בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עיזבון המנוח נעים ז"ל נ' קיינר [פורסם בנבו] (18.11.2009), עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אבולוף [פורסם בנבו] (5.3.84)).

...

כמפורט לעיל, לא שוכנעתי כי אלמלא התאונה הייתה התובעת משתלבת בעבודה כתופרת שמלות כלה, ולא מצאתי כי הכשרתה אמורה הייתה להוביל אותה בהכרח לעבודות תפירה.

סוף דבר סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר - 30,000 ₪; אובדן כושר השתכרות (כולל פנסיה)- 247,500; עזרת הזולת בעבר ובעתיד - 20,000 ₪; הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות – נזק לא ממוני 40,000 ₪; 120,000 ₪.

------------- סה"כ פיצוי 457,500 ₪ אחר כל האמור לעיל, ישלמו הנתבעות סך של 457,500 ₪ בצירוף שכר טרחה בשיעור של 23.4%, החזר אגרה כפי ששולמה, החזר שכר העדים כפי שנפסק והחזר הוצאות למומחים – הכול בכפוף להצגת חשבוניות ובתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.

התובעת הגישה ערעור על קביעה זו ואולם אין חולק כי התובעת לא חזרה לעבודתה עד כה. ביום 26.8.19 הגישה התובעת תביעתה כנגד הנתבעות כמפורט להלן: כנגד הנתבעת 1 בגין עילת ההתעמרות (120,000 ₪), עוולת הרשלנות ועוגמת נפש (100,000 ₪); השבת הפסדי שכר שקוצצו במשך שנה (2,807 ₪) והפרשי הפנסיה בגין אותם הפסדי שכר שקוצצו (336 ₪); הפסד גמול חינוך חברתי (18,106 ₪) ובגין הפסד גמול חינוך כיתה במשך 4 שנים (72,424 ₪) – בסך כולל של 313,673 ₪.

בסיכומיה, זנחה התובעת את תביעותיה להשבת הפסדי שכר שקוצצו במשך שנה (בסך של 2,807 ₪) והפרשי הפנסיה בגין אותם הפסדי שכר שקוצצו (בסך של 336 ₪) אך עמדה על תביעתה לתשלום הפסד גמול חינוך חברתי (בסך של 18,106 ₪) ובגין הפסד גמול חינוך כיתה במשך 4 שנים (בסך של 72,424 ₪).

(א) טענות הצדדים לעמדת התובעת, בשנת 2016 הנתבעת 2 "פיצלה" את משרתה של התובעת, כך שמתוך 20 ש"ש היא נאלצה לעבוד 12 ש"ש בבית הספר ועוד 8 ש"ש בבית ספר אחר, תיכון "זינמן". בהמשך "רוכך" מעט הפיצול , כך שנאלצה לעבוד 14 ש"ש בבית הספר ועוד 6 ש"ש בתיכון זינמן, כאשר לטענת התובעת, היא נאלצת לרוץ מבית ספר אחד למישנהו עקב מערכת שעות צמודה מדי ובכך מפסידה מהפסקותיה.

נכון, ולעזור לה ולמרות שהיא הייתה צריכה ללמד ארבעה ימים בשבוע היא לימדה רק יומיים, נכון, ודחפת לה את כול השעות ליומיים - נכון, כדי שיהיה לה נוח לעשות דברים אחרים או ללמוד משפטים, או כל מה שלא- נכון, תסכימי איתי זה נכון? נכון, לפי החוק היא צריכה לעבוד ארבעה ימים בבית ספר לפי אחוזי המשרה שלה, יום אחד בזינמן שזה להשלים את השעות והמורה ביקשה יומיים וחצי, היומיים וחצי האלה.

הכרעה התובעת צירפה את מכתבה מיום 18.3.19 הממוען לנתבעת 2 (נספח יז' לכתב התביעה) המפרט את השתלשות האירועים לטעמה ולסיכום ציינה כי היא מבקשת מכתב היתנצלות, הבהרה מהיכן להורים ישנם מידע אודות ציוני התלמידים, ביקשה כי האם תורחק מבית הספר ולהורות לועד ההורים להפסיק את ההסתה כלפיה.

למותר לציין שלא זאת בלבד שהתובעת לא הפסיקה לעבודה כעורכת דין, אלא שמהחקירה הנגדית עולה כי היא נהגה להעדר מבית הספר לצרכי ייצוג בבית משפט, וזאת כאשר היא מדווחת על היעדרותיה כימי מחלה (באישור או בהצהרה כוזבת).

...

דא עקא, לא שוכנענו ש"הניהול הנוקשה" שהתובעת טענה שהנתבעת 2 נקטה בו הופנה כלפי התובעת בלבד ומתוך כוונה לפגוע ולהתעמר בתובעת דווקא.

אחרית דבר על יסוד כל האמור, מהמארג הכולל שהוצג בפנינו, מצאנו כי לא זו בלבד שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה כי מי מהנתבעות או מטעמן נהג בה באופן של התנכלות תעסוקתית, אלא מצאנו שהנתבעת 2 אף נהגה כלפיה בסבלנות רבה, הכילה את התנהגותה החריגה ואף פעלה לסייע לה לשמור על היקף משרתה שלא יפגע, כל זאת כאשר התובעת מנגד מתנהלת בחוסר תום לב תוך הפרת אמון, בניגוד לנהלים ולכללים החלים עליה, תוך הפרת הוראות מפורשות שניתנו לה על ידי המנהלת, ובהתנהלות בניגוד למצופה ממורה האמורה להוות דמות חינוכית.

בנסיבות אלה, משמצאנו שאין יסוד לטענות ההתעמרות של התובעת וכן לתביעותיה הכספיות כמפורט בסעיף 37 לעיל, דין תביעת התובעת על כל רכיביה – להידחות.

במכתב תשובה ששלח ב"כ הנתבעת לב"כ התובע ביום 11.6.14 ציין ב"כ הנתבעת כי בית הספר לא ייסגר בשנת הלימודים תשע"ו. ולעניין דרישתו הכספית של ב"כ התובע, כתב בתשובתו כדלקמן: "4. יתרה מזאת, ולמען הזהירות, יצוין כי אין בצמצום התלמידים בביה"ס ואף לא בסגירתו (אם וככל וייסגר) משום הפרת חוזה השכירות מיום 9.3.1987 המצורף למכתבתכם (להלן- "חוזה השכירות").

טענות הצדדים: טענות התובע: התובע טוען בכתב תביעתו כי על הנתבעת לשלם לו דמי פינוי מהמושכר וכן לשלם לו פיצויים על נזקיו ואבדן הכנסותיו, מהסיבות כדלקמן: התובע הוא דייר מוגן, וסגירת בית הספר משמעה סילוקו מהמושכר ושבירת מטה לחמו; הנתבעת הפרה הוראות חקוקות והן סעיף 131 לחוק הגנת הדייר, סעיף 137 לחוק הגנת הדייר וחוק יסוד כבוד האדם וחרותו; הנתבעת התעשרה שלא כדין על חשבון התובע.

כאן ברצוני להבהיר שמאחר והתובע העמיד את תביעתו על הסך 1,500,000 ₪ והוא שילם אגרה אך ורק על סכום זה, ידון בית המשפט על רכיבי התביעה עד מיליון וחצי ₪ על פי הסדר, אך לא ידון ברכיבי התביעה מעבר למיליון וחצי ₪, כך שברכיב התביעה של עגמת נפש לא ידון בית המשפט כלל וכלל.

בתצהירו הסביר התובע מדוע הוא טען שבבית הספר היו כ- 1,280 תלמידים, אך התובע לא צירף לתצהירו את דו"חות רווח והפסד לכל שנה, את הנהלת החשבונות של עסקו לכל שנה, לא צירף הוות דעת חשבונאית על עסקו ולא צירף חוות דעת של מומחה על המוניטין של עסקו.

כן יש לקחת בחשבון שלעו"ד מנדל יש אינטרס בעדות זו, על מנת שהתובע לא יטען כנגדו טענה של רשלנות מקצועית.

כשמעיינים בחוזה השכירות המוגנת אין בחוזה זה כל הגבלה לגבי זהות הלקוחות להם יכול התובע למכור את מרכולתו, אין כל הגבלה על שעות העבודה ואין כל הוראה האוסרת עליו למכור את מרכולתו לאחרים שאינם מבאי בית הספר באמצעות משלוחים.

לאחר פינוי התלמידים מבית הספר עקב חוסר כדאיות כלכלית להפעיל מבנה גדול של בית ספר עבור כ – 104 תלמידים, הפסיק התובע להפעיל את המזנון, במקום שיתחיל להפעיל את המזנון במתכונת אחרת של משלוחים, כאשר היה עליו לדאוג לפירסום מתאים.

...

טענות ההגנה: בכתב ההגנה טענה הנתבעת שיש לדחות את תביעת התובע מהסיבות כדלקמן: הנתבעת לא פגעה מעולם בתובע, לא הפרה כל חובה כלפיו בכל דרך או בכל צורה שהיא; מקריאת הסכם השכירות עולה כי העירייה לא הפרה כל חובה כלפי התובע, וברור שאין כל שחר לטענות התובע שהעירייה פינתה אותו שלא כדין בפועל מהמושכר.

אך גם ללא שלילת גישה זו, סבור אני שאין לקבל את השמאות של השמאי מטעם התובע, מהסיבות שפורטו לעיל.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע נגד הנתבעת.

התובע ישלם לנתבעת כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת הפרש הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

רקע התובע 1 ("התובע") הוא הבעלים והמנהל של התובעת 2, חברה שעיסוקה בית ספר פרטי ללימוד אנגלית ("בית הספר").

אולם, הבנק מכחיש את הטענה כי החל מאותו מועד חל שינוי במדיניות כלפי בית הספר, ולטענת הבנק הוא החל להחזיר שיקים לאחר תקופה ארוכה בה היה בית הספר בחריגה ומכתבי התראה רבים שנשלחו בעיניין זה. ההליך ביום 24.2.2015 הגישו התובעים את התביעה הנוכחית, על סך 1,406,560 ש"ח. לטענת התובעים, בגלל ההטעיה של הבנק שגרם לתובע לחשוב כי הלוואת האירו ניפרעה, הוא סבר שיש בידו כספים עודפים שהוא יכול להשקיע אותם במניות.

נטען, כי בין השנים 2013-2011 נגרם לבית הספר הפסד של 248,000 ש"ח בגין צימצום פעילותו, ובגין התקופה שמשנת 2014 ואילך צפויים לו הפסדים נוספים, המוערכים בסכום של 490,000 ש"ח. לאור האמור, נטען בכתב התביעה כי על הבנק לפצות את התובעים בסכומים הבאים: סך של 91,650 ש"ח בגין נזק ישיר כתוצאה מאי פרעון הלוואת האירו.

אשר לנזק העקיף: זה מבוסס בעיקר על הפסדים שנגרמו, לפי הנטען, לבית הספר כתוצאה מההלוואה של 330,00 ש"ח שהוא נאלץ ליטול ביוני 2009.

בעניינינו, הגם שהתובע לא היתייחס לכך במפורש, מטענותיו עולה כי הוא ניצל היזדמנות שניפתחה בפניו להכנס למערכת החינוך, אולם שם נמסרים השיעורים בשעות הבוקר והחוגים בבית הספר מתקיימים אחר הצהריים והערב, כך שאין סתירה בין שני ערוצי ההכנסה (ראו, למשל סעיף 22 לתצהירו).

בכתב התביעה נטען, כי הבנק התרשל כלפי התובע בכך שלא מנע את ביצוע העסקה על אף שביום 5.9.2008 התפרסמה הודעה על החלטת המימשל להלאים את פרדי מק ואת פאני מיי, מה שגרם לצניחה חדה במחירי המניות שלהן.

...

אף טענה זו דינה להידחות.

מקובלת עליי עדותו של התובע, כי הוא סבר בזמנו שהזיכוי בחשבונו הוא תשלום שהגיע לו מבני עקיבא (בסך 13,385 ש"ח), וכי בשל הטעות הוא קיבל בסופו של יום את התשלום רק באפריל 2011.

סוף דבר לאור כל האמור, דין התביעה להידחות.

התובעת מוסיפה וטוענת כי מנהלת בית הספר היתעמרה בה לכל אורך שנות הלימודים בבית הספר וחיפשה היזדמנות אפשרית להיתנגח בה. התובעת עותרת לפצוי בסכום של 200,000 ₪, שכן לטענתה, אי-קבלתה לאוניברסיטת תל-אביב, מהטעם שהיא לא השלימה את התוכנית, תגרור הפסד עתידי של 12,500 ₪ לחודש בעבודה כעורכת דין.

בכתב תביעתה עמדה התובעת על הטעמים לאי-השתתפותה בתוכנית כדלקמן: נוכח היותה ספורטאית מצטיינת המייצגת את המדינה – היא פטורה מהשתתפות בתוכנית (סעיפים 23 ו-28 לכתב התביעה); לא ניתן היה לחייב את התובעת להישתתף בתוכנית בשעות אחר הצהריים ללא הסכמת הוריה, שסרבו לאשר את השתתפותה בתוכנית עקב השעות המרובות שהשקיעה בספורט ומתוך רצון שלא לגרום לה לפגר בחומר הלימוד (סעיף 24 לכתב התביעה).

בית משפט השלום קבע כי משמדובר בתביעה אזרחית הנשענת על פקודת הנזיקין בהתבסס על עוולת הרשלנות, קמה לו סמכות עניינית לידון בתביעה.

...

לפיכך לא ניתן לדון בטענה במסגרת "תקיפה עקיפה". נוכח כל המפורט לעיל, אני מקבלת את טענות אורט ומשרד החינוך, ומורה על מחיקת התביעה על הסף.

הטעם לכך הוא, שגם אם התוכנית מושא ההליך נכללת ב"תכניות לימודים" המוחרגות מסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים, הרי שהתוצאה היא שהעניין מסור לסמכותו העניינית של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ואין בכך להקנות לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה (עיינו: א' גורן, בתי משפט מינהליים (2008), בעמ' 81).

ה – סוף דבר מורם מאמור שאני מורה על מחיקת התביעה בשל חוסר סמכות עניינית.