תביעה על דמי שימוש בגין פלישה לנכס

רקע לפני תביעה על סך 1,500,000 ₪ שעניינה תשלום דמי שימוש ראויים בגין פלישת הנתבעים שלא כדין לנכס שבבעלות התובע ושימושם בו לצרכיהם תוך הנבת רווחים שלא כדין ממנו.

...

הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא שאני מחייב את הנתבעים 1 ו-3, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 22,448.16 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.07 ועד הפרעון המלא.

בנוסף אני מחייב את הנתבע 1 בלבד לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 20,550 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.07 ועד הפרעון המלא.

למרות שהתביעה נגד הנתבע 2 נדחית, בנסיבות בהן היה מעורב ללא ספק בשימוש במקרקעין ומאחר שכל הנתבעים היו מיוצגים יחדיו והנתבע 2 אף לא טרח להתייצב למרבית הדיונים והיה הכרח לקבוע מועד נפרד לשמיעת עדותו עקב התנהלותו, מצאתי לנכון שלא לעשות צו להוצאות לזכותו.

בפניי תביעה בסך של 350,000 ₪ לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש אשר נעשה בנכס של התובעת לנגריה לתקופה של 7 שנים המסתיימות באוקטובר 2015.

אי המצאה למנוח של דרישה לפינוי או תשלום דמי שכירות מצד פישל, אשר נוהלה על ידי איזמן כבר מיום 17.11.04 (לפי נספח א1 לתצהיר איזמן), שהוא עורך דין במקצועו, וזאת עד להגשת תביעת הפינוי במרץ 2015, מחלישה אף היא טענת פישל כי מדובר בפלישה ומחזקת גרסת המנוח להחזקה בנכס בהסכמה של פישל.

...

הדברים יפים הן לדין הפלילי והן לדין האזרחי  (ראו: י. קדמי "על הראיות" חלק שני, מהדורת תש"ע-2009, עמוד 778 והאסמכתאות שם) לאור האמור לעיל, אני מוצאת כי פישל לא הוכיחה את דמי השימוש הראויים ואף לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לקביעתם ודי בכך לדחיית התביעה לדמי שימוש ראויים, כפי שנעשה ברע"א 4403/08 שמעון מורגן נ' חברת ביניני כישור בע"מ (25.08.2008) שם אישר בית המשפט העליון את פסיקת בית משפט קמא בו נקבע: "דחה בית המשפט את תביעת המשיבה לחיובם של המבקשים בדמי שימוש ראויים, בהעדר ראיות ממשיות לגובה דמי השכירות הראויים ומאחר שרכיב זה לא הוכח על ידי המשיבה." לסיכום לאור האמור לעיל, אני דוחה את התובענה.

בהתחשב בסכום התביעה, דרך ניהול ההליך ומשכו, הנני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק לסך זה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המשיבים הגישו נגד המבקשים תביעה כספית על סך 218,000 ₪ - דמי שימוש ראויים בגין פלישה למקרקעין שבבעלותם על ידי המבקשים.

המשיבים רכשו את המקרקעין הנ"ל ביום 27.11.2013 מאת גיל ממרוד ואורלי ארושס, ועל מנת לבסס את זכות התביעה גם לתקופה שקדמה לרכישה, הציגו כתב המחאת זכות לפיו הימחו להם מוכרי הנכס את זכות התביעה שלהם כנגד המבקשים בגין התקופה הנ"ל. המוכר, גיל ממרוד, העיד מטעם המשיבים ביום 23.1.20 ועל פי עדותו הוא ואישתו חתמו על "כתב המחאת הזכויות" במשרדו של ב"כ המשיבים.

...

דין הערעור להתקבל.

לפיכך אני מקבלת את הערעור, מבטלת את החלטת בית משפט קמא וקובעת כי יש לקבל את חוות הדעת נשוא הבקשה.

המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות בסך 5,000 ₪.

דיון והכרעה תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים במקרקעין, המבוססת על טענה לשימוש במקרקעין שלא כדין ולהסגת גבול, היא, למעשה, תביעה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

ובלשון כללית יותר: החלופה של דמי שימוש ראויים מבוססת על ההנחה שבהיעדר הסכמה בפועל, יש לבסס את הערכת טובת ההנאה על הסכמה היפותטית שהייתה מושגת במסגרת משא ומתן בין הצדדים; לעומת זאת, החלופה של רווח מניחה שבהיעדר הסכמה בפועל, יש להיתעלם מהאפשרות שהשימוש היה נעשה בהסכמה, ולתמחר את טובת ההנאה על פי מכלול היתרונות (והחסרונות) שצמחו למשתמש מהשמוש שלא כדין בנכס הזולת".

האם הוכחה פלישה למקרקעי התובעים? זוהי, למעשה, השאלה העיקרית שעל בית המשפט לבחון: האם עלה בידי התובעים להוכיח, כי הנתבעים, או מי מהם, פלשו למקרקעין שבבעלותם? כאשר מבקש בעל מקרקעין לתבוע מזולתו דמי שימוש בגין פלישה למקרקעין, עליו להוכיח, ראשית, את זכויותיו במקרקעין, ובהמשך לכך עליו להוכיח את עצם הפלישה למקרקעין שבבעלותו כמו גם את זהות הפולש, את הקף הפלישה (מבחינת השטח) ואת משך הפלישה (מבחינת הזמן).

...

נוסף לכך ישלמו הנתבעים מחרז וחוסין סך של 2,800 ₪ בגין שכ"ט השמאי (משוערך, עבור חוות הדעת ועדות בביהמ"ש), וכן שיפוי בגין אגרה חלקית בסך 1,000 ₪.

כן ישלמו הנתבעים מחרז וחוסין לתובעים שכ"ט עו"ד, באופן יחסי לסכום שנפסק, בסך 3,000 ₪ (כולל מע"מ).

סך הכל ישלמו הנתבעים 1 ו-3 יחד סכום של 19,120 ₪, בתוך 30 יום.

סכום זה כולל מעבר לשווי השטח שנגרע ממנה, את העלות של תיקון התב"ע כדי להתאימה למצב שנוצר וכן דמי שימוש ראויים בגין השמוש שעושות הנתבעות בנכס של התובעת.

דיון והכרעה אקדים הכרעה לדיון ואומר כי מצאתי כי יש לפצות את התובעת על פי חוות דעת השמאי מטעם בית המשפט.

לשם השוואה, כשהמדינה מגישה תביעה לדמי שימוש בגין פלישה למקרקעי ציבור, החישוב נעשה לפי השמוש בפועל על ידי הפולש ולא לפי הייעוד של השטח על פי התב"ע. ראה בהקשר זה למשל ע"א 3846/13 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ. היפר חלף.

...

אשר לתביעה לדמי שימוש, מקובלת עלי העמדה כי העילה של דמי שימוש ראויים מקורה בעשיית עושר ולא במשפט, אולם אני סבורה כי כתב התביעה מנוסח באופן שיכול לכלול עילה זו בהקשר של דמי השימוש.

לעניין דמי השימוש, מקובלת עלי עמדת התובעת, כי ההסכמה הדיונית לגבי השומה וההסכמה של הצדדים שלא לחקור את השמאי, חוסמת את דרכן של הנתבעות לטענות שטענו בסעיף 20 לסיכומים, כלומר לשאלה אם בפועל הן הרוויחו מתוספת השטח שגרעו מן התובעת ויתר השאלות שפורטו לעיל.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת סכום של 23,686 ₪ בגין הגריעה משטחה וכן סכום של 2,844 ₪ בגין שנתיים של דמי שימוש ראויים (1,422 ₪ לשנה).