תביעה על אי החזרת מקדמה בגין ביטול הזמנת חדרים

בעקבות האמור, הגישה התובעת את התביעה דנן, במסגרתה מבקשת היא לחייב את הנתבע בהשבת המקדמה, בסך 18,599 ₪ וכן לחייב את הנתבע בפצוי בסך 10,000 ₪ בגין הפגיעה במוניטין התובעת, כחברה המיתמחה באירגון קבוצות מהמגזר הדתי, וזאת בעקבות התקלות הרבות שנתגלעו בשירותים שסיפק.

הנתבע טוען, כי התובעת ביטלה באופן חד צדדי ושרירותי את ההסכם בין הצדדים, וכי אין הוא חייב בהחזרת המקדמה, שכן המקדמה שימשה כשכר טירחתו וכן כמקדמות לבתי מלון.

אני מוצאת כי התובעת עמדה בנטל להוכיח האמור, וזאת מקום שבתכתובת בין הצדדים, אשר קדמה להגשת התביעה, כלל לא חלק הנתבע על זכאותה של התובעת לקבלת המקדמה ששילמה לו, אלא אך טען כי יש להפחית מסכום המקדמה את ההוצאות שהוציא מכיסו בעבור שירותי הקרקע, כמו גם את העמלה המגיעה לו בעד שירותיו (התכתובת צורפה כנספחים א' ו-ב' לתצהיר מנהל התובעת).

בתכתובת שקדמה להגשת התביעה טען הנתבע כי "מלונות הוזמנו, רשימות נוסעים נשלחו למלונות. הזמנת שירותים מאתנו לספקים ומהספקים לאוטובוסים, לסירות, לפילים, הקצאת מדריכים וכיוצא באלו נעשו", ועוד טען, כי "אני אערוך תחשיב מפורט ואעביר לעיונך.. באשר לתעודות הזיכוי מהמלונות, ברגע שאוכל לעשות בהם שימוש, הכספים יועברו אליך במידי." (ראו מכתב הנתבע למנהל התובעת מיום 27.1.19, נספח ב' לתצהיר מנהל התובעת).

כאן המקום לציין, כי תיכתובת עם גורם עלום בתאילנד, המאשר לכאורה קבלת תשלום בגין הזמנת חדרים במלון בתאילנד, אינה מהוה ראיה קבילה בהליך זה משתכתובת כאמור כלל לא הוגשה בידי עורכה וכאשר לא הוצגה בעיניין זה כל קבלה ולכל הפחות אסמכתא בכתב להעברת כספים.

...

" כאן המקום להעיר, כי המסקנה שלפיה הנתבע לא הוציא הוצאות כלשהן בקשר עם שירותי הקרקע מתיישבת היטב עם עדות מנהל התובעת, מר איתמר מדינה, לפיה במועד ביטול ההתקשרות, טרם התגבשה הקבוצה שעתידה הייתה לצאת לטיול ביום 19.2.19 (ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 6 ש' 32 עד עמ' 8 ש' 22).

טענה זו של התובעת דינה להידחות משלא ביססה התובעת טענתה לקיומו של מוניטין, לא כל שכן טענתה למוניטין שנפגע.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

מטעמים אלה, עתר התובע לחייב את הנתבע בהשבת המקדמה (20,000 ₪), בפצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 10,000 ₪ בהתאם לסעיף 31א לחוק הגנת הצרכן, ובפיצוי בגין הנזק שניגרם עקב העיכוב בהשלמת עבודות השפוץ בסכום של 7,000 ₪, ובסך הכל הועמד סכום התובענה על סך 37,000 ₪.

כפי שצוין מעלה, הנתבע הכחיש כי ביצע את ההתקנות באופן שלא אפשר את התקנת הנמכות הגבס במקומות המיועדים לכך בהתאם לתכנית המעצבת; והכחיש כי היה סיכום כלשהוא בנוגע ליחידות העליות בחדרים כך שהיחידות תתאמנה בצורה מלאה לרוחב הפתחים בחדרים (משקוף ודלת).

בכתב תביעתו טוען התובע כי "בכך שלא השיב הנתבע את הכסף לתובע, על אף שהמוצר שנרכש הוחזר לו בתוך פחות מ-24 שעות ממועד אספקתו, הפר את הוראת תקנה 3 לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א- 2010, שכן אם הודע למוכר על ביטול העסקה עליו להשיב לצרכן את כל התמורה ששילם... בכך שהגיע לאסוף את הציוד שהותקן בביתם של התובע, קיבל הנתבע בהתנהגותו את הודעת הביטול והסכים לה, ולכן אי השבת התמורה ששולמה לו, תוך היתעלמות מופגנת מפניות התובע מפרה את חוקי הגנת הצרכן ומהוה התעשרות שלא כדין על חשבון התובע...." (סעיפים 31- 32 לכתב התביעה, ההדגשות במקור- ר"א).

עם זאת, שעה שהמזגנים הותקנו, הותקנה התשתית המזינה אותם, המזגנים חוברו לתשתית זו, נעשתה "הרצה" של פעילתם ונבדק תיפקודם התקין – אין מדובר עוד על "ביטול הזמנה", אלא על "ביטול התקנה". עדות זו לא נסתרה.

בהנתן שהתנהגות הצדדים קיבלה את כשלון העסקה ואת עצם הביטול, הרי שבזמן אמת לא דרש הנתבע את המשך קיום החוזה – משמע אכיפתו – והשלים עם ביטולו ועל כן יש לבחון את חלופה ב' לטענת הקזוז שהוצגה בכתב ההגנה.

...

פרשנות הנתבע להוראה לפיה בשעה שמתבצעת עבודת התקנה, אותה לא ניתן להשיב, לא מוקנית זכות הביטול לגבי אותה העבודה מקובלת עלי.

לאור כל האמור לעיל, הרי שלתובע לא עמדה הזכות לבטל את ההסכם, לא מכוח הוראות חוק הגנת הצרכן, לא מכוח הדין הכללי, ולא לאור הוראות ההסכם עצמו.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

התובעת נאלצה, לטענתה, להזמין שרברב, אשר בחן את הסתימה והגיע למסקנה, כי זו נוצרה בשל פסולת ביניין שסתמה את הצנרת - פסולת אשר ככל הנראה הנה תוצר של עבודות שפוץ בבניין המגורים מספר שנים קודם לכן (במסגרת פרוייקט תמ"א 38).

סכום התביעה אותו העמידה התובעת ע"ס של 6,000 ₪ מורכב מפיצוי בגין עגמת נפש, פיצוי עבור נזקים לחפציה שניזוקו במהלך השפוץ בחדרה, השבת דמי שכירות עבור אותם חמישה ימים במהלכם התגוררה בבית הוריה בשל השפוץ והשבת המקדמה לשרברב בסך של 100 ₪.

כאן המקום להוסיף ולציין, כי השתכנעתי, הן על סמך עדות התובעת, הן על סמך הצילומים שצורפו לכתב התביעה, והן על סמך אופי הליקויים, כי מדובר בליקויים שהוכחו, ושהביאו לקושי לא מבוטל לקיים מגורים סבירים ושימוש תקין בחדר הקטן אותו שכרה התובעת ובו התגוררה.

התובעת לא רק שלא פירטה בכתב התביעה אילו חפצים נזוקו ובאיזה אופן, אלא אף לא צורפו תמונות מהן ניתן ללמוד על עצם קרות הנזק, שלא לדבר על אי צירוף חוות דעת שמאי.

...

רקע עובדתי: התובעת (להלן: "התובעת"; "השוכרת"), שכרה, יחד עם שתי שותפות, את הדירה נשוא כתב התביעה למן תחילת שנת 2017, והתגוררה בה ברציפות עד לסוף חודש פברואר 2020, כאשר במהלך השנים נחתמו בין הצדדים הסכמי שכירות לחידוש תקופות השכירות, שלא הוצגו לפניי, למעט חוזה אחד לתקופת שכירות מיום 7/2/2019 ועד יום 6/2/2020 (החוזה שנחתם בינואר 2016 ושצורף לתביעה שכנגד אינו רלוונטי, היות ולא נחתם מול התובעת וטענתה בעניין זה מקובלת עלי).

התביעה שכנגד נדחית במלואה, על כל רכיביה.

סוף דבר: דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה ודין תביעה שכנגד להידחות במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעת סך כולל של 3,450 ₪ (סכום זה כולל הוצאות משפט כאמור), וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

הנתבעת טענה כי על מנת להקטין את נזקיה פעלה לצורך מכירת חדרי הווילה שהזמינה התובעת וברגע האחרון הצליחה למכור את הווילה במחיר של 12,500 ₪ ומשכך, היא תובעת, במסגרת התביעה שכנגד, את ההפרש בין עלות העסקה בסך 31,000 ₪ ובהפחתת המקדמה בסך כולל של 13,500 ₪.

תחולתו של החוק - על אירועים שהחוזה לגביהם נכרת לפני 12.3.20, ובעניינינו – החוזה נכרת ביום 26.1.20.

לפיכך, הרי שבהתאם לחוק החזר מקדמה בשל ביטול ארוע (נגיף הקורונה החדש) תשפ"א-2020, הרי שהיה על הנתבעת להשיב לתובעת את סכום המקדמה ולהותיר בידיה 5% בלבד ממחיר הארוע בגין דמי ביטול.

ובשולי הדברים אעיר כי על אף שבמסגרת סעיף 3 לחוק החזר מקדמה, קיימת סמכות לביהמ"ש לפסוק פיצויים שאינם תלויים בנזק, היינו פיצויים לדוגמא, למפעיל אשר לא השיב את סכום המקדמה, וזאת בתוך חודש מיום הדרישה ועל אף שהוכח כי התובעת פנתה, הן בכתב והן בע"פ לנציגי הנתבעת בבקשה להשיב את כספי המקדמה, הרי שלפנים משורת הדין ובשל טענות מנהל הנתבעת, מר זיבי סטיב, בדבר פגיעת מקומות התיירות ובכללם עסקו בעקבות מגיפת הקורונה, לא ייפסקו פיצויים לדוגמא או סכומים כלשהם אשר נתבעו בגין עגמת נפש.

...

אינני מקבלת בעניין זה את טענת הנתבעת ולפיה, בשל העובדה שניתן היה לקיים אירועים בארץ וכי תיירות הפנים בחודש אוגוסט היתה בשיאה, הרי שאין לקבל את סיבת הביטול ואין הצדקה לכך שהאירוע בוטל.

אשר על כן, אני מורה על קבלת התביעה בחלקה ועל דחיית התביעה שכנגד.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,450 ₪ (סכום המקדמה בהפחתת 5% ממחיר האירוע), בצירוף הוצאות משפט בסך 400 ₪.

לפיכך, פסק דין זה יתייחס רק לנתבעת 1 שתכונה להלן: "הנתבעת". טענות התביעה ביום 07/06/11 חתמו הצדדים על חוזה מכר דירה (להלן: "החוזה") לפיו מכרה הנתבעת לתובעים זכויות חכירה מהוונות בדירת פנטהאוז יוקרתית, בת 5 חדרים בגבעתיים.

לטענת הנתבעת, התובעים אינם זכאים לפצוי המוסכם הקבוע בסעיף 17.4 להסכם מאחר ועל פי סעיף זה זכאים התובעים לקבל פיצוי מוסכם רק אם בוטל ההסכם בשל הפרתו על ידי המוכר, בעוד שבמקרה זה ההסכם לא בוטל והתובעים קיבלו את החזקה בדירה והם עודם מתגוררים בה. דיון והכרעה בפסק דין זה עלי להכריע האם הנתבעת הפרה את החוזה עם התובעים ובאם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית, האם התובעים זכאים לפיצויים עקב ההפרה.

לא אוכל לקבל את טענת הנתבעת בעיניין זה. מטעם חברת חשמל העידה עו"ד סיגל רבינוביץ בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 9 ואילך: "אני מבקשת להסביר את המסגרת. לקוח פונה לחברת חשמל ומבקש לבצע איזשהיא עבודה, במקרה הזה הגיע מכתב מחברת ס אלון לבצע עבודה של הטמנת קוי רשת מתח נמוך ומתח גבוה. בעקבות הפניה יצאה הזמנה לבצוע עבודה להטמנת רשת והזמנה שיצאה באותו יום לא צויין אם זה מתח נמוך או גבוה. לאחר מספר ימים שולמה המקדמה על ידי המזמין. תשלום המקדמה מיועד לתיכנון ולכן כחודש לאחר התשלום היתה פגישה בין אלון סלוקין לבין המתכננת גב' חיה חייט שהיתה המתכננת של האיזור באותה עת. במסגרת התאום הטכני דנו בבקשה של המזמין ובסופו של דבר יצא סיכום טעני שבסיכום הטעני נקבע שבפגישה שמיום 25/11/2015 סוכם שהרשת לפירוק תהיה מתח נמוך ומאור בלבד והמתח הגבוה הוא ללא שינוי. לכן מאותו רגע כל ההזמנה היתה לפי הסיכום. בסיכום הטעני הועבר עותק לחברת חשמל ועותק למזמין. מחלקת תיכנון עשתה את העבודה שהיתה צריכה לעשות עבודת תיכנון ואז נשלח למזמין ביום 14/12/2015 , הופקד דרישה לתשלום משלים להזמנה ונשלחה למזמין. התשלום לא שולם. בשנת 2016 שונו מערכות בחברת חשמל ולכן הזמנת החיבור קיבלה מספר שונה. ביום 15/01/2019 הופקה דרישה מעודכנת לתשלום וגם היא לא שולמה. ביום 16/01/2019 התקבלה פניה למחלקת פניות לקוחות לגבי העבודה הזו, נספח 8 לתצהירו של אלון סלוקין, בעקבות זה מספר ימים לאחר מכן נשלחה תשובה למייל שההזמנה לא שולמה והיות ועבר זמן יש צורך לחדש את האישורים. ביום 31/01/2019 ניפתחה הזמנה שמספרה 300466618 לפירוק רשת מתח גבוה. ביום 12/02/2019 נשלחה דרישה לתשלום המקדמה שנשלחה בפברואר לא שולמה. ביום 25/06/2020 נשלחה דרישת תשלום מעודכנת להזמנה לחיבור מתח גבוה על סך של 33,496.63 ₪ 25 שולם ביום 29/06/2020 ביום 21/07/2020 הופק סיכום טכני לעבודה לפירוק רשת למתח גבוה, ביום 21/07/2020 יצאה דרישה לתשלום משלים של חיבור מתח גבוה – מוגש ומסומן נ/ 4 . ביום 23/07/2020 בוצע התשלום המשלים להזמנת חיבור לגבי הטמנת רשת מתח גבוה – הוגש ומסומן נ/ 5, וכרגע זה בפעילות אישורים מגורמי חוץ משמע – עבר לעבודה. זאת אומרת שבפועל יש שתי הזמנות. הזמנה לפירוק רשת מתח גבוה ששולמה והיא בתהליכי עבודה, והזמנה לתשלום מתח נמוך ששולם בה רק המקדמה ביום 28/10/2015 ומאז לא שולם דבר. תשלום המקדמה הוא עבור התיכנון.

בתצהיר התובעים נאמר כי :"הפצוי המוסכם שנקבע בהוראות ההסכם שנחתם בין התובעים לבין הנתבעת 1 עומד על סך של 10% משווי הדירה". יש לציין כי בחוזה לא נקבעה הוראה כללית המתייחסת לפצוי מוסכם וכי הסעיף היחיד העוסק בפצוי מוסכם לתובע הנו סעיף 17.4 להסכם הקובע כדלקמן: "בוטל ההסכם בשל הפרתו על ידי המוכר יהיה הקונה זכאי לקבל מהמוכר פיצוי בשיעור הפיצויים המוסכמים בסך השווה לעשרה אחוזים (10%) ממחיר הדירה וזאת מבלי לגרוע מזכותו להשבת כל הסכומים ששילם בגין הדירה וזאת בתוך 60 ימים ממועד מתן הודעת הביטול." אין יסוד לדרישת התובעים לפסוק להם את הפצוי המוסכם הקבוע בסעיף 17.4 להסכם שכן סעיף זה מזכה אותם בפצוי רק במקרה של ביטול ההסכם בשל הפרתו על ידי המוכר, כאשר במקרה שלפני ההסכם לא בוטל על ידי התובעים.

...

במקרה שלפני, שוכנעתי כי יש מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש, דהיינו פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון, הגם שהתובעים לא עתרו לפסיקת סעד זה, אלא שהם תבעו "פיצוי מוסכם" בגין הפרת ההסכם.

סוף דבר – הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובעים פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין עגמת נפש, שהינו הפיצוי ההולם בנסיבות העניין בהתאם לקובץ הפסיקה שהוגש ע"י ב"כ הנתבעת ובהתאם לפסיקה שפורטה בפסד אליאור.

אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 20,000 ₪.