עניינה של העתירה השנייה, עת"מ 48378-05-22 (להלן: "העתירה השנייה"), הוא בדרישת לתשלום חוב שנשלחה לעותרים בגין חובות ארנונה, מים, היטלי שמירה, הוצאות אכיפה וכו' מיום 9.3.2022 בהתייחס לשנים 2004-2022, בסך כולל של 5,633,408 ₪.
כמו כן, עוד טרם מתן פסק הדין והסדרת התשלום הנ"ל, הרי שביום 6.1.2010 הגישו העותרים תביעה לבית המשפט השלום בפתח תקווה כנגד הערייה (ה"פ 6558-01-10), ובמסגרתה ביקשו לקבל סעד הצהרתי לפיו הם אינם חייבים בחובות הארנונה של עמי, וכן סעדים הצהרתיים נוספים, בהם הצהרה שהנכסים הועברו אליהם בירושה מעמליה ולא מעמי, שהעירייה אינה רשאית ולתפוס או לעקל או לתבוע חובות מהם מעבר לנכסי העזבון ככל שהתקבלו מעמי, שהעיקולים על הנכסים ברחוב ישראל שחר וברחוב נחושתן בטלים ועוד.
העותרים ידעו אודות החובות הערוניים שנצברו על נכסיהם, כעולה מהתביעה הכספית שניהלו כנגד הערייה החל משנת 2002, כשעוד היו קטינים באמצעות מרגלית, וכן מהמרצת הפתיחה שהגישו בשנת 2010, במסגרתה טענו טענות דומות לטענותיהן בהליכים דנן, ואשר אותן זנחו לימים, עם העברת התיק מבית המשפט השלום לבית המשפט המחוזי.
...
נוכח המסקנה אליה הגעתי, ממילא איני נדרש לטענת המשיבה בדבר השיהוי שדבק בהגשת העתירות מצד העותרים.
סבורני כי קיים קושי בקו טיעון זה של העותרים, שכן, וכאמור, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי דבר החובות היה ידוע להם, וכי הם העלו בעבר בפני העירייה, בהזדמנויות שונות, טענות ביחס אליהם, כאשר את חלקן נראה שאף זנחו במרוצת השנים.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל – העתירות נדחות.
