"
ההליכים הקודמים בין הצדדים:
תיק אז' 3204/94 בבימ"ש שלום ברמלה:
בשנת 1994 הגישה התובעת נגד הנתבע תביעה לפינוי וסלוק יד ותביעה כספית לבית משפט השלום ברמלה (תיק אז' 3204/94) בו טענה התובעת כי הנתבע, ללא הסכמתה ו/או רשותה של התובעת ושלא כדין, שינה את המטבח שהיה קיים במושכר לחדר, ובנה בסמוך למושכר הול, חדר, מטבח (להלן-"התוספות למושכר"), שני מחסנים, שירותים, סככה ומשרד (להלן-"בית מלאכה לשיש").
וכך סיכם בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית המשפט השלום:
"השופטת המלומדת קבעה בפסק דינה כי יש לדחות את טענות המשיב כאילו הסכם השכירות כולל גם את השטח הסמוך לדירה, לנוכח לשונו הברורה של ההסכם, כאמור לעיל. כמו כן קבעה כי תחילת השמוש במיגרש הסמוך למושכר היה ללא רשות וללא זכות ולכן היה בהתחלת השמוש משום הסגת גבול. אף על פי כן הגיעה לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות משום שלא עלה בידי המערערת להוכיח מהו המועד שבו נעשו התוספות במושכר ובשטח שהסמוך לו, לנוכח טענת המשיב כי השינויים במושכר והתוספות שמחוצה לו נעשו עוד בתקופת הדייר הקודם. עוד קבעה כי לנוכח התקופה הממושכת שבה החזיק המשיב במקרקעין בידיעת המערערת ובלא שפעלה לסילוקו, הרי שעקב הסכמה שבשתיקה הפך המשיב לבר רשות ללא תמורה ולפיכך אין לראותו עוד כמסיג גבול ואף לא ניתן לחייבו בדמי שימוש ראויים."
ע"א 1900/95 בבית משפט השלום בת"א:
התובעת לא השלימה עם פסק הדין של השופטת בבית משפט השלום והגישה ערעור כל פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, אשר נדון במסגרת ע"א 1900/95.
...
וכך סיכם בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית המשפט השלום:
"השופטת המלומדת קבעה בפסק דינה כי יש לדחות את טענות המשיב כאילו הסכם השכירות כולל גם את השטח הסמוך לדירה, לנוכח לשונו הברורה של ההסכם, כאמור לעיל. כמו כן קבעה כי תחילת השימוש במגרש הסמוך למושכר היה ללא רשות וללא זכות ולכן היה בהתחלת השימוש משום הסגת גבול. אף על פי כן הגיעה לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות משום שלא עלה בידי המערערת להוכיח מהו המועד שבו נעשו התוספות במושכר ובשטח שהסמוך לו, לנוכח טענת המשיב כי השינויים במושכר והתוספות שמחוצה לו נעשו עוד בתקופת הדייר הקודם. עוד קבעה כי לנוכח התקופה הממושכת שבה החזיק המשיב במקרקעין בידיעת המערערת ובלא שפעלה לסילוקו, הרי שעקב הסכמה שבשתיקה הפך המשיב לבר רשות ללא תמורה ולפיכך אין לראותו עוד כמסיג גבול ואף לא ניתן לחייבו בדמי שימוש ראויים."
ע"א 1900/95 בבית משפט השלום בת"א:
התובעת לא השלימה עם פסק הדין של השופטת בבית משפט השלום והגישה ערעור כל פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, אשר נדון במסגרת ע"א 1900/95.
לאור כל האמור לעיל, יש לקבל את תביעת התובעת לפינוי המושכר.
סבור אני שכל הנתונים בתיק גורמים לדחיית בקשתו זו של הנתבע, כפי שיפורט להלן:
הנתבע הפר את חוזה השכירות הפרות רבות וממושכות, ולמעשה הדבר גורם לתובעת לעקוב אחרי הנתבע בצורה בלתי סבירה;
הנתבע באופן מתמיד לא משלם דמי שכירות מוגנים ולא משלם את חובותיו לתובעת;
הנתבע מפר באופן גלוי ובוטה את פסק הדין של בתי המשפט;
לנתבע יש דירת מגורים אחרת, בה הוא מתגורר, כך שגם אם יינתן כנגדו צו פינוי, יש לו מקום מגורים אחר;
הנטייה של בתי המשפט לפחות בעשור האחרון היא להחמיר עם דיירים מוגנים, בהתחשב בעובדה שהמצב הסוציאלי שהיה קיים בעת חקיקת חוק הגנת הדייר כבר לא קיים היום.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן:
על הנתבע וכל הבאים מכוחו לסלק ידיהם מהמושכר הנמצא ברחוב מ"נ 4 בלוד, הידוע כחלקה 98 בגוש 3959, לסלק ידיהם ממנו ולמסרו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ ומתוספות הבנייה שבנה מחוץ למושכר ולחומרי הבנייה מהם נבנו תוספות בנייה אלו.
