תביעה נגררת להרשעה בפלילים להשבת כספים שהוצאו במרמה

דיון והכרעה הקף הגניבה תביעה זו היא למעשה תביעה נגררת להליך פלילי במסגרתה מסתמכים התובעים על הודאתה והרשעתה של הנתבעת אולם מבקשים לחייב אותה בסכום גבוה מזה שנקבע בהליך הפלילי.

במסגרת סיכומיו אישר ב"כ הנתבעת את סיכום הסכומים בטבלאות, עם זאת טען כי הוצאות המנוח גדולות בהרבה מההוצאות הנטענות והחוב שנותר לה לשלם לתובעים הוא נמוך, תוך שביצע מספר חישובים חלופיים המבוססים על הוצאה חודשית של המנוח בסך של כ- 15,600 ₪, קזוז סכומים בסך 250,000 ₪ שהשיבה הנתבעת לפי כתב האישום, הפחתת 51,353 ₪ של משיכות כספים שנטען כי בוצעו לא בשעות בהן עבדה הנתבעת וטענה כי תחשיב התובע מתייחס בכפל לחלק מהמשיכות.

לדבריו, כרטיס הכספומט היה מונח בכיסו אולם הנתבעת ידעה את הקוד בע"פ. בד"כ היה מושך כסף באמצעות כרטיס אחד אולם פעם בחודש היה מוציא גם עם השני.

יצוין כי לנתבעת הרשעה קודמת בעבירות דומות, ביום 27.06.10 הורשעה הנתבעת על פי הודאתה בשלושה כתבי אישום, במספר רב של עבירות של גניבה בידי עובד, ניסיון גניבה בידי עובד, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, זיוף מיסמך בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל דבר, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות ורישום כוזב במסמכי תאגיד.

"ככלל, עבר פלילי של עד עשוי להשפיע על מימצאי מהימנות הנקבעים לגביו" (בש"פ 4481/00 דוד יחזקאלי נ' מ"י, פ"ד נד(5) 245, 251) על כן, לא מצאתי מקום לתת משקל לעדות הנתבעת שבחרה ליגרור את הנתבע יחד עימה, בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים". ביחס לשאלת חיוב בן זוג בחוב שנוצר מגניבה או מעילה של הזוג המבחן שנקבע בפסיקה הינו האם הוכח כי בן הזוג נהנה מפירות העבירה אף אם לא היה שותף לה. בת"א (מח' ת"א) 2380-02 דנה סוזאיב נ' ידין מכנס , 01.01.12 נדונה תביעת התובעת להשבת סכומים שגנב הנתבע, מנהל העזבון של אביה ז"ל, מחשבון הנאמנות שהכיל מיליוני שקלים מנכסי העזבון.

...

סוף דבר במשך כשלוש שנות עבודתה אצל המנוח עשתה הנתבעת בחשבונותיו כבשלה, וגנבה כספים בהיקף ניכר תוך מעילה בוטה באמון שניתן לה וניצול של קשיש מוגבל.

על כן, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של 206,019 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.

התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

הפרת דיני אמונאות הרשעתו של הנתבע בעבירת השוחד ובעבירת המירמה והפרת אמונים מקימה לתובעת זכות השבה מכוח דיני האמונאות.

אף לו הגישה המדינה את תביעתה במועד, היה על בית המשפט להורות על דחייתה, שכן תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים מבוססת על דיני הנזיקין ומטרתה להשיב את המצב לקדמותו.

ניכוי הוצאותיו של הנתבע סעיף 3 לחוק עשיית עושר ולא במשפט מורנו כי רשאי הזוכה "לנכות ממה שעליו להשיב את מה שהוציא או התחייב להוציא או השקיע להשגת הזכייה". בעניינינו, יש לנכות את הסכומים אשר הוציא הנתבע להגנתו בהליך הפלילי (סכום של 200,000 ₪) וכן את הקנס בסך 30,000 ₪ בו חויב במסגרת ההליך הפליי.

ועוד: אין בהרשעת הנתבע וענישתו במסגרת ההליך הפלילי בכדי למעט מחובתו להשיב את כספי השוחד אותם נטל שלא כדין (כב' השופט ברנזון בע"א 711/72 נפתלי מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לא"י , פ"ד כח(1) 393, 402).

...

בית המשפט לא דן בשאלות אלה שכן קבע כי דין הטענה להידחות בכל מקרה, שכן: "משטענת אכיפה בררנית נטענת תחת המטריה של הגנה מן הצדק, הרי ניתן לשעות לה רק אם בקיומו של ההליך חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 807 (2005) (להלן: עניין בורוביץ)). בית משפט זה הכיר אמנם באפשרות כי טענת אכיפה בררנית תתקבל מקום שבו ההבדלים באכיפה אינם נובעים משיקולים זרים, מהפליה מכוונת וזדונית או מחוסר תום לב (רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פסקה 99 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (31.10.2018) (להלן: עניין ורדי); ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, פסקה 23 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (10.9.2013); עניין בורוביץ, עמ' 814); ואולם נפסק כי מקום שבו הרשות פעלה בתום לב, טענת אכיפה בררנית תתקבל אך במקרים נדירים וחריגים (עניין ורדי, פסקה 99 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר; עניין בורוביץ, עמ' 814). זאת ועוד, בית משפט זה קבע כי אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה בררנית, ככל שהיא נעשית משיקולים ענייניים (עניין הבי, פסקה 537; עניין בורוביץ, עמ' 814)". בענייננו, לא ניתן לומר כי קבלת התביעה אינה מתיישבת עם תחושת הצדק או כי הונח בסיס ולו לכאורי לטענה בדבר שיקולים זרים שעמדו ביסוד ההחלטה להגיש את התביעה נגד הנתבע.

משכך, אני דוחה את הטענה לאכיפה בררנית.

ז - סוף דבר מורם מהאמור עד כה כי התביעה מתקבלת.

עסקינן בתביעה כספית על סך של 1,467,536 ₪ המוגשת כתביעה אזרחית נגררת להרשעתם של הנתבעים בפלילים בקבלת דבר במירמה.

לתובעת לא נגרם נזק כתוצאה ממעשי הנתבעים, שכן המנוח קיבל טפול ראוי ולכספים שהתובעת הוציאה ניתנה תמורה מלאה.

בעיניין ת"א (מחוזי-ת"א) 1291-09 הסתדרות העובדים הלאומית נ' כהן [פורסם בנבו] (20.7.2014) (להלן: "עניין כהן") לגבי תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים במסגרתה התבקש לחייב מי שהורשע על פי הודאתו, בין היתר, בגניבה על ידי מנהל, בהשבת כספי הגניבה נקבעו הדברים הבאים ביחס לטענת הנתבע כי הנזק לא הוכח: "מקובל להתייחס להיגד "במשפט אזרחי" ככולל את האות התחילית ה', דהיינו המשפט האזרחי המסויים בו נדונה התביעה, באופן שפסק הדין הפלילי המרשיע אינו ראיה לכאורה בלבד, כי אם ראיה מכרעת שאינה ניתנת לסתירה.

...

אותה מסקנה, בשינויים המחויבים, יש להחיל ביחס לטענת הנתבעים לקיזוז שכרם.

מדובר בתביעה נגררת אשר בהתאם להוראת סעיף 77 ניתן להגישה נגד המורשע.

סוף דבר התוצאה, אפוא, היא שנתבע 1 (אבי) ישלם לתובעת סך של 524,883 ₪ ונתבע 2 (חיים) ישלם לתובעת סך של 710,175 ₪.

משהוכח כי מקלט האיתוראן ברכב רווי תקלות ואינו אמין במאת האחוזים, אי אפשר לבסס "הרשעה בפלילים" על סמך דוחות אלו.

לא הוכחה מודעות התובעת לכזב הנטען ולא הוכחה כוונה להוציא כספים שלא כדין ובמרמה ולכן, יש להכיר בתביעה.

במקרה זה הנטל עובר למבוטח להוכיח כי המניע למסירת פרטים כוזבים, לא היה בכוונה להוציא כספים במירמה מהמבטחת: "אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המירמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המירמה (ע"א 475/81 זיקרי נ כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, (1986); אליאס, בעמ' 556).

כך הסביר זאת בחקירתו הנגדית: "בררת המחדל של איתורן, זה לשדר כל הזמן את המיקום האחרון שהוא זוכר. כך המערכת הזו עובדת. עוד באותו לילה, משודרים נתונים לא הגיוניים, עוד באותו הלילה כשהרכב נגרר יש נתונים שלא מסתדרים, לא מבחינת זמנים ולא מבחינת היגיון. ב-26/09/2019, בשעה 19:21:13, זה מיד אחרי שהרכב נעצר. אחרי זה יש לנו המון פתיחות וסגירות סוויץ'. יש עוד דוח שאיתורן הוציא שהרכב הזה נגרר, ואז הוא מגיע למוסך ב-21:28. עוד באותו לילה, ב-21:45, מנתקים שם מצבר, מחזירים מצבר, על פי הנתונים ואז, ב-21:49, זו הנקודה להבנה של כל דוח האיתורן, רואים נתוק מתח ראשי, מה זה אומר? שכביכול ניתקו שם מצבר, אבל אם הולכים ל-22:03, למרות שנותק המצבר, המערכת מזהה סגירות סוויץ', זה לא ייתכן. אין אופציה כזו. מערכת האיתורן מקבלת מספר מתחים, מתח מצבר ומתח מהסוויץ', זה שני מתחים שונים שהמערכת מקבלת. לא ייתכן שאחרי שסגרו את המתח הראשי שהמערכת מקבלת מהסוויץ' ומאז זה ממשיך, זה לא ייתכן בשום מעגל חשמלי וזה מה שאני טוען". (עמ' 26, ש' 19-30 לפרוטוקול מיום 22.11.20).

...

סוף דבר התביעה נדחית במלואה.

אשר על כן, אני מורה כי התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בגין העלויות בהן נשאה הנתבעת עבור כלל חוות הדעת ו/או דוח החוקר שהוגשו מטעמה לתיק, לרבות בגין שכר עדותם, ככל שאושר על ידי בית המשפט.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וזאת תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי התובעת.

נטען כי "למעשה ערבב ביהמ"ש קמא בין 'גובה המירמה' ל'גובה הנזק' שאין לייחס להם משמעות שווה"; כי תביעה נגררת נדונה כתובענה רגילה "הכפופה לכללים החלים ברגיל על תובענות נזיקיות" המחייבים הוכחת הנזק, עת המדינה לא הציגה כל ראיה למעט כתב האישום ופסק הדין הפלילי המרשיע; כי ביהמ"ש היתעלם מעיקרון יסוד בדיני הנזיקין לפיו "הניזוק זכאי אך ורק לפצוי אשר מטרתו להחזירו למצב שהיה בו אילמלא העוולה" הטעון הוכחה, ולא "לפצוי אשר יעשיר אותו מעבר לניזקו ויעניש את המזיק". נטען כי המדינה הייתה צריכה להוכיח "כמה כסף הייתה אמורה לשלם בפועל עבור טפול בנכה מסוגו של המנוח וכי הסכום ששילמה למערערים גבוה מהסכום שהיה עליה לשלם לעובד ישראלי אחר". (ב) המערערים טענו כי הוכיחו כי מי שטיפל בסלומון במהלך השנים היו אבי והאם, גם חיים עת שהה בארץ, משסלומון היתעקש שיטפלו בו רק בני מישפחה, ורק עם "שבירתה" של האם שעזבה את הבית נשכר העובד הזר, עת "המשיכו המערערים במקביל בטיפול ובסיוע לו נידרש המנוח", כפי שהוכח בהודעת העובד הזר במישטרה שהוגשה לבימ"ש קמא.

נטען כי המערערים "טיפלו באביהם לפחות חלק מהתקופה שבכתב האישום", בהלימה לאמור בכתב האישום המתוקן לפיו "...כאשר בפועל לא טיפלו באביהם במהלך התקופה או חלקה". (ג) המערערים מבקשים ללמוד גזירה שווה מהוראת השעה שהוציא משרד הבטחון בשנת 2017 לפיה הודע לנכים מסוגו של סלומון הזכאים ללווי, ב"איגרת לנכה", על זכותם לבחור בין קבלה בפועל של שירותי מלווה מטעם חברת כוח אדם הקשורה עם משרד הבטחון, לבין קבלת תשלום כספי "לסיוע במימון ההוצאות להעסקת המלווה". נטען כי התעריף המצוין באיגרת - 39.19 ₪ לשעה, שמשמעותו לענייננו 28,216 ש"ח לחודש ולכל התקופה 1,693,000 ₪ - משקף לעמדתם את הסכום המינימאלי שהיה על המדינה לשלם בכל מקרה עבור הלווי לסלומון, גם אילמלא הדיווח הכוזב, כך שלאחר תשלום הסך של 1,000,000 ₪ מי שהתעשר שלא כדין - הייתה דוקא המדינה.

...

(ו) בימ"ש קמא הוסיף ודחה את טענת המערערים לקיזוז פיצויי פיטורין שהגיעו להם, והפנה אותם לחברת כוח האדם, אף דחה את טענותיהם להחשת מותו של סלומון עקב החקירה שהתנהלה גם נגדו; אף את טענתם להתרשלות המדינה בכך שהעבירה את הטיפול בנכי צה"ל לחברה פרטית, תוך פגיעה בטיב השירות משמצא שאין "בטענות אלה להקים רשלנות תורמת". (ז) בסופו של דבר חוייבו המערערים לשלם למדינה, בנוסף ל-1,000,000 ₪ ששולם על ידם במסגרת ההליך הפלילי, סך נוסף של 1,235,068 ₪ (אבי - 524,883 ₪, וחיים - 710,175 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בתוספת החלק היחסי של אגרת המשפט, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪.

אני סבורה, תוך הפעלת שיקול הדעת שהוקנה לבימ"ש ע"י המחוקק, כי חיוב המערערים להשיב למדינה סך נוסף של 300,000 ₪, מעבר לסך 1,000,000 ₪ שכבר שולם על ידם- יהלום את הנסיבות.

שלומית יעקובוביץ, שופטת התוצאה הערעור מתקבל.

אנו מורים למערערים להשיב למשיבה סך 300,000 ₪ בערכי היום.