נטען כי המערערים ידעו על העברות הכספים מושא התביעה עוד במהלך שנת 1998, כעולה מחלופת המכתבים בינם לבין וולוונד והמוסדות; כי בעוד ההליך בליכטנשטיין עסק בשאלת הבעלות באדוקה, ההליך דנן עניינו חוקיות העברת הכספים למוסדות מחשבונה של אדוקה, ומשכך עסקינן בהליכים נפרדים ובלתי תלויים; כי עילת התביעה להשבת כספים שייכת לאדוקה כאישיות משפטית נפרדת, ובמהלך שנת 1997 היו בועד המנהל של אדוקה עוד שלושה חברים שידעו על העברות הכספים ולאחריהם מונו וולוונד ובטלינר, כך שהיה בידי אדוקה כוח תביעה קונקריטי; כי הטענות נגד בעלי התפקידים האחרים באדוקה מהוות הרחבת חזית; כי לא היה בצו המניעה כדי למנוע מאדוקה להגיש את התובענה, כעולה מהעתירה המנהלית שהוגשה בישראל עוד בטרם הסתיים ההליך בליכטנשטיין, ולמצער, פקע צו המניעה לכל המאוחר בשנת 2002; כי אין בטענה שמדובר בעובדות שנויות במחלוקת באשר בית משפט קמא הסתמך בהכרעתו על כתב התביעה; וכי בבקשת המערערים להחלפת מפרק, שהוגשה לרשם התאגידים בליכטנשטיין, הם ציינו כי ככל שלא יינתן להם תוך חודש יפוי כוח לייצוג אדוקה בתביעת השבה, הרי שתביעתם צפויה להתיישן, ויש לראות בכך מעין הודאה של המערערים בטענת ההתיישנות.
לכאורה, היורשים יכולים היו להפעיל את כוח התביעה בעצמם עבור אדוקה, לאחר שקבלו לידיהם ייפוי כוח שאפשר להם לקבל את כל המידע הנוגע אליה, ולמצער, יכולים היו "להפעיל" לטובת אדוקה את מר וולוונד שהתמנה על ידם ביום 10.11.1998 כמנהל יחיד חלף כל חברי מועצת המנהלים של אדוקה.
אף לא הייתה מניעה כי היורשים יפנו לבית המשפט בליכטנשטיין בבקשה לאכוף על ד"ר בטלינר להניע את גלגלי התביעה בשמה של אדוקה, או שמא לפעול להגשת תביעה נגזרת בשם אדוקה לפי סעיף 194 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות).
...
בדומה לחברי, גם אני סבור כי לצורך קבלת הערעור – וקביעה כי התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות – די בהפחתת התקופה בה צו המניעה עמד לכאורה בתוקפו, וזאת בהתאם לניתוח שהציג חברי השופט עמית.
מכל האמור לעיל ומהטעמים אשר פירט חברי, גם דעתי היא כי דין הערעור להתקבל ועל הדיון לחזור לבית המשפט המחוזי להמשך בירור התביעה.
כפי שהראה חברי, לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית לפיה דין התובענה להידחות מחמת התיישנות ללא עריכת בירור עובדתי.
