במאמר מוסגר יצויין כי בתחילת ההליך שלחה הנתבעת הודעת צד ג' כנגד קופת חולים מאוחדת בה הייתה המנוחה חברה, בעילת שיפוי בגין רשלנות נטענת במהלך המעקב והטיפול הרפואי שקדם לאישפוז המנוחה בבית החולים ואולם לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ההודעה לצד ג' תימחק ללא צו להוצאות.
עם זאת, הפרופסורים הנכבדים חלוקים בדעותיהם בנוגע לניתוח פרטי המקרה דנן: בעוד שמומחית התביעה גורסת כי מדובר בתסמונת CAPS שפוספסה על ידי הצוות הרפואי ולא קיבלה מענה תרופתי הולם, גורס מומחה ההגנה כי המנוחה כלל לא לקתה בתסמונת זו אלא נפטרה מסיבות אחרות לחלוטין הקשורות בסיבוכי המחלה הסוערת עמה התקבלה לאישפוז (ARDS), סיבוכים אותם, למרבה הצער, לא ניתן היה למנוע חרף כל מאמצי הצוות הרפואי.
לטענת הנתבעת הטיפול שהוענק למנוחה בתקופת האישפוז היה מיטבי ומסור, כלל בין היתר טפול נוגד קרישה במהלך כל תקופת האישפוז, ואולם חרף זאת בשל הנזק המוחי שניגרם לה עקב מחלתה, לא ניתן היה להציל את חייה.
ראשית, מענה מובהק וחד משמעי לשאלה זו אינו בנמצא ראשית, מהטעם כי פטירת המנוחה ממילא מאיינת את האפשרות לאשש או לשלול קיומה של התיסמונת באמצעות בדיקה מעבדתית חוזרת (LAC) בתוך 12 שבועות בהתאם לקלסיפיקציה ושנית, בשל העובדה כי מישפחת המנוחה סירבה לבצע ניתוח לאחר המוות מה שהיה יכול לתת מענה וודאי לסיבת הפטירה.
עם זאת, בנסיבות העניין לנוכח התוצאה הטראגית של מות המנוחה, חרף מאבקם של רופאי הנתבעת על חייה בניסיון לטפל בה ולהציל את חייה, אשה צעירה ואם לחמישה ובשים לב לטרגדיה הנוספת שפקדה את המשפחה עם פטירת האלמן, אבי ילדי המנוחה כחמש שנים לאחר מכן, איני עושה צו להוצאות והריני לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.
...
אפנה בעניין זה לדנ"א 1833/91 פכרי קוהרי נ' מ"י משרד הבריאות (פורסם בנבו 5/6/91) כב' השופט מלץ:
"... ההלכה לענין מבחני הרשלנות של רופא בטיפולו בחולה הינה, מזה שנים רבות, זו: המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה של רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות..." (הדגשה שלי- א.ב)
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, המוזכר בסיכומי התביעה, בעניין 1416/95 ריקה יואב נ' פרופ' רמות ברכה (פורסם בנבו 20/9/05 ואושר במסגרת ערעור בעליון), נדחתה הטענה להתרשלות באבחנה רפואית של צוות בית החולים וכך נקבע בסעיף 31 לפסק הדין:
"...אבחנה רפואית נעשית תוך השוואת ממצאים קליניים קיימים בפועל. יש לבחון את השאלה מה משמעות העובדה, שרופא טעה באבחנה או בדרך הטיפול. כאשר מדובר ברופא שהעניק את הטיפול הטוב ביותר שהיה ידוע באותה עת, או שאיבחן מחלתו של התובע בהתאם לכל הידע הרפואי שהיה נכון לאותו מועד, ובכל זאת הסתבר בדיעבד שהיתה טעות, ונגרם נזק לתובע - אין מקום לקבוע שהוא התרשל. לא כל טעות תחשב כרשלנות. רק טעות שנובעת ממעשה או מחדל שיש בהם משום סטייה מהמקובל ומהסביר יחשבו כפעולה רשלנית (ראה לעניין זה ע"א 612/78 פאר נ' דר' קופר, פ"ד לה(1) 720).
יפים הדברים בענייננו על דרך קל וחומר שכן במקרה דנן ובהתאם למסקנה אליה הגעתי, כלל לא חלה טעות או התרשלות באבחנה של המצב הרפואי של המנוחה, וכפועל יוצא הטיפול הרפואי שקיבלה בעטיו היה נכון ומיטבי וזאת לאורך כל תקופת האשפוז עד ל- 1/7, מועד שבו חלה תפנית דרמטית ופתאומית לרעה ואז ורק אז הועלה לראשונה חשד לאפשרות של תסמונת קאפס, בעקבותיו נעשתה התייעצות מיידית עם מומחה המטולוג, נלקחה בדיקה מעבדתית ייעודית (LAC) לאישוש או שלילה של החשד, אלא שביני לביני משלב בו ארעה אותה תפנית טרגית, המצב הפך בלתי הפיך ואף טיפול או אבחנה כבר לא היה בכוחם להועיל.
לאור כל המקובץ לעיל, לא נותר אלא לדחות את התביעה הן מהטעם כי לא מצאתי כי הייתה התרשלות של הצוות הרפואי בטיפול במנוחה במהלך תקופת האשפוז והן ואולי בעיקר בשל העדר הקשר הסיבתי בין מתן טיפול ייעודי לקאפס מהמועד הראשון בו ניתן היה להעלות על הדעת במסגרת אבחנה מבדלת קיומו של Probable Caps לבין פטירת המנוחה.
