תביעה נגד פלאפון בדרישה לפיצוי בגין ניתוקים חוזרים ונשנים

עם זאת, המשיכה הנתבעת לשלוח דרישות לתשלום גם בעבור חודשים יוני ואוג' 2014, ואף נעשו נסיונות למשוך כספים מחשבונו של התובע, וזאת באמצעות הוראת הקבע שבוטלה על ידו.

הנתבעת טוענת כי סכום התביעה הנו בלתי סביר ומראה על קנטרנות התביעה, וכי יש להזהר בהענקת פיצויים עקב עוגמת נפש בלבד ללא הוכחת נזק.

אילו מדובר היה בטעות אנוש פשוטה ורשלנית של הנתבעת בהזנת פרטי הוראת הקבע, שהיתה מתוקנת לאחר פנייתו הראשונה של התובע – היה עליו "לספוג" את אי הנוחות שניגרם לו. עם זאת, היתנהלות הנתבעת, התארכות התהליכים והצעדים שהיה על התובע לנקוט – הטרטור ובזבוז הזמן והמשאבים עולים לכדי "נזק" לצורך דיני הנזיקין (ראה ת"ק 25234 כ' נ' פלאפון תיקשורת בע"מ).

היתנהלות הנתבעת, ובפרט השהיית תהליך הנתוק, היתעלמות מפניות, וחיבור לחבילת חיוב ללא אישור, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים למשוך כספים דרך הוראת הקבע לאחר תום מועד ההיתקשרות, לא רק שעולה לכדי מחדל והתרשלות רבתי, מעלה ספק באשר לתום הלב שבמעשי הנתבעת, ונראים כניסיון להוציא כספים שלא כדין תוך הפעלת לחץ.

...

הנתבעת תשלם לתובע פיצויים בסך 4,000₪, זאת לאחר קיזוז סכום החוב של 688₪, בגין הטרור, בזבוז הזמן, טרדה של ממש ועוגמת נפש.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 500₪.

סה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך של 4,500 ₪.

על כן הגיש ביום 25.7.18, תביעה זו נגד הנתבעת והעמידה על סך של 65,403.2 ₪ (פיצוי בגין הפרת חוק שויון הזדמנויות בעבודה, השבת הודעה מוקדמת שקוזזה משכרו האחרון ותשלום הודעה מוקדמת שלא שולמה לו; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהיעדר שימוע וכן השבת קזוז משכרו בגין ציוד).

ביום 24.2.16 כותב התובע לשלומי כי בהתאם למוסכם, עד מרץ אין ביכולתו להשתבץ למשמרות וברגע שיסיים: "נשב ונראה מה הפער שאתה רוצה שאשלים". שלומי דחה הסיכום האמור ובקש לראות אישורים פורמאליים כמתחייב בחוק, התובע השיב: "מוקיר לך הערכה ומכבד אותך מאוד אחי. באמצע מרץ אתפנה שוב למשמרות ולמה שהחוק מבקש". ביום 28.2.16 פונה התובע שוב אל שלומי: "שבוע טוב, ראיתי ששיבצת אותי למשמרות, זה לא מה שדיברנו.. אמצע מרץ איחזור לחיים האזרחיים. אני מבקש שתעזור ותבין את המכתב ובמיוחד שאין לי יכולת להיות עם הפלפון. תודה" לאחר כשלוש שעות השיב לו שלומי: "מאור, גם אני במילואים, ולא סיכמנו שתיעדר עד מרץ. הדד ליין היה עד 14.2, שגם אותו לא כיבדת ואני הייתי צריך להיתקשר אליך ב 18.2". ביום 2.3.16 מנפיקה הנתבעת מכתב סיום העסקה, בו כתבה כי בשל אי הגעת התובע לעבודה מיום 18.2.16 ועקב ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור עמו קשר בכל דרך אפשרית ללא הועיל, הנתבעת רואה באי הופעתו כהתפטרות מהעבודה.

בעדותו של שלומי התברר כי מכתב סיום ההעסקה החתום על ידו, אינו משקף את המציאות כהוייתה, שכן בנגוד לתאור של שלומי ולפיו לכאורה, נותק הקשר בין התובע לבינו, הרי שבמסגרת עדותו, אישר שלומי כי היה לו קשר עם התובע והשניים ניהלו שיח בווטספ וכן בשיחות טלפון (עמ' 19, שורות 25-20).

בפסיקת הפצוי לקחתי בחשבון גם את היתנהלותו של התובע, שלא נענה לדרישות הנתבעת להמציא אישורים פורמאליים בגין העדרותו, אף על פי שאישר בפני כי היה בידו לו"ז לכל תקופת המילואים ובגובה הפצוי שכבר קיבל.

...

שימוע לא חייב להתקיים במסגרת ספציפית וקבועה ובלבד שלתובע ניתנה זכות הטיעון (ראו בהרחבה אצל ד"ר יצחק לובוצקי, סיום יחסי עבודה, מהדורה חמישית-2020 בורסי פרק 5) התרשמתי, דווקא מדבריו של התובע, כי זו אכן ניתנה לו. על כן, דין התביעה ברכיב זה – להידחות.

סוף דבר לאור האמור לעיל – התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע הסכומים הבאים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין: סך של 2,000 ₪ כפיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה; סך של 35 ₪ בגין השבת קיזוז ציוד משכרו של התובע.

התובע העמיד תביעותיו על סך כולל של 573,118 ₪ בגין הרכיבים הבאים: פיצוי בגין אי עריכת שימוע (98,429 ₪), חלף הודעה מוקדמת (11,3034 ₪), פיצוי בגין היתעמרות ועוגמת נפש (100,000 ₪), פיטורים שלא כדין מחמת מוגבלות (50,000 ₪), פיצוי בגין הפסדי שכר לתקופה של 24 חודשים (157,486 ₪), פדיון חופשה (4,071 ₪), פיצוי הלנת פצויי פיטורים (151,827.5 ₪) וכן פיצויים עונשיים לדוגמה בהתאם לשיקולו של בית הדין.

התובע טוען, כי פנה להסתדרות העובדים במרחב הנגב אשר פנתה בדרישה לביטול הפיטורים החד צדדיים ובהתאם לדרישתה הוקפאו פיטוריו של התובע והנושא הועבר להחלטת וועדה פריטטית אלא שבמקביל הובא עניינו בפני וועדת משאבי אנוש במקום וועדת פיטורים כנדרש על פי החוקה והתקבלה החלטה על פיטוריו מבלי שעמדתו נשמעה כלל ובנגוד להוראות החוקה.

בפרשת נפתלי (סע"ש(י-ם) 38225-03-14 מנחם נפתלי - משרד ראש הממשלה ואח' (10.2.16)) התייחסה הנשיאה (בדימוס) פרוז'ינין למאפייניה של העסקה פוגענית, וכך קבעה: "מדובר בהתנהגות מטרידה ומשפילה שאינה פיזית, המופנית כלפי עובדים באופן חוזר ונשנה. היתנהגות זו נושאת פנים רבות ובכלל זה פגיעה בעובדים באמצעים מלוליים (צעקות ביקורת לא מוצדקת וכד'), פגיעה במעמדם של העובדים ומתן משימות משפילות, ניטור יתר, בקרת יתר, דקדקנות יתר, הפגנות שליטה והתנהגות אימפולסיבית והרסנית. אין מדובר במקרה חד פעמי אלא בחשיפה מתמשכת למעשים מעין אלה" (הדגשה שלי –י.א.ש.).

שנית, קיימת חשיבות לבחינת טענות התובע כמכלול, שכן בחינת הטענות במנותק זו מזו עשויה להוביל להחמצת היתעמרות שבאה לידי ביטוי בתמונה השלמה והכוללת.

קריטריונים למבחן האובייקטיבי טרם התגבשו, ויש להניח כי יתבססו בין היתר על אמות מידה של מידתיות, סבירות וענייניות; על הקף הסטייה מנורמות ארגוניות וחברתיות; ועל החובה להעמיד לעובד סביבת עבודה ראויה ומכבדת שאין בה השפלה או פגיעה בכבוד, וכל זאת תוך שמירה על המרקם העדין של היחסים במקום העבודה, מבלי ליצור "משפוט יתר", ותוך איזון מול סמכותו ואפשרותו של מעסיק או ממונה מטעמו לנהל את הדרוש ניהול (וראו בקשר לכך את עניין פלונית, ובהקש: ע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן - פלאפון תיקשורת בע"מ (31.3.15))" (ע"ע 21934-02-21 יצחק חקמון – מדינת ישראל, בית חולים רבקה זיו בצפת (6.9.22); הדגשה שלי – י.א.ש).

הנתבעת טענה מנגד, כי בגין הסך של 2.33% עודכן התובע כי אלה ישמרו כנגד הלוואה שנטל מבנק מרכנתיל דיסקונט לאור התחייבויותו לפרוע הלוואה זו במקרה של סיום עבודתו בערייה.

...

די בכך כדי לדחות את תביעתו ברכיב זה. גם לגופו של עניין, מצאנו לקבל את טענות הנתבעת שלפיה בכל הנוגע ל-2.33% לא חל עיכוב אמיתי בתשלום ההפרש וכי החלת הפיטורים רטרואקטיבית, נעשתה אך להטיב עם התובע על מנת שיוכל לקבל תגמולי פנסיה בעבור אותם חודשיים ימים ממועד סיום מיצוי מכסת החופשה והמחלה שעמדו לזכותו ועד למועד שבו הביא מכתב מהרופאה התעסוקתית שבעקבותיו סיים את עבודתו.

בנסיבות אלה, וכאמור משזנח את תביעתו זו, דין תביעתו ברכיב זה – להידחות.

אחרית דבר משלא מצאנו כל פגם בהתנהלות הנתבעת בכל הנוגע לסיום עבודתו של התובע וכפועל יוצא מכך לא נמצא יסוד לתביעות התובע לתשלום פיצויים והפסדי שכר בגין סיום עבודתו, דין תביעת התובע על כל רכיביה – להידחות.

התובע הגיש תביעה לתשלום הפרישי שכר (8,696.66 ₪), הוצאות דיור (9,000 ₪), דמי נסיעות (4,000 ₪), פיצוי בגין לשון הרע (130,000 ₪) ופצוי נזיקי בגין בושה ועוגמת נפש (50,000 ₪).

התובע מציין, כי הנתבעת לא הבהירה מדוע לא ערכה לו שימוע ולא הציגה כל הגנה ממשית כנגד תביעתו.

מכאן, עומדות בפנינו שתי סוגיות עובדתיות: האחת, האם נידרש התובע לסייע שלא כדין לתלמידים בבחינות הבגרות; השנייה, האם נקט התובע באלימות כלפי תלמיד וככל שכן, האם הפעולות שנקטה הנתבעת בעיניינו, מצדיקות תשלום פיצוי.

בפרשת נפתלי (סע"ש(י-ם) 38225-03-14 מנחם נפתלי - משרד ראש הממשלה ואח' (10.2.16)) התייחסה הנשיאה (בדימוס) פרוז'ינין למאפייניה של העסקה פוגענית, וכך קבעה: "מדובר בהתנהגות מטרידה ומשפילה שאינה פיזית, המופנית כלפי עובדים באופן חוזר ונשנה. היתנהגות זו נושאת פנים רבות ובכלל זה פגיעה בעובדים באמצעים מלוליים (צעקות ביקורת לא מוצדקת וכד'), פגיעה במעמדם של העובדים ומתן משימות משפילות, ניטור יתר, בקרת יתר, דקדקנות יתר, הפגנות שליטה והתנהגות אימפולסיבית והרסנית. אין מדובר במקרה חד פעמי אלא בחשיפה מתמשכת למעשים מעין אלה" (הדגשה שלי - י.א.ש.).

שנית, קיימת חשיבות לבחינת טענות התובע כמכלול, שכן בחינת הטענות במנותק זו מזו עשויה להוביל להחמצת היתעמרות שבאה לידי ביטוי בתמונה השלמה והכוללת.

קריטריונים למבחן האובייקטיבי טרם התגבשו, ויש להניח כי יתבססו בין היתר על אמות מידה של מידתיות, סבירות וענייניות; על הקף הסטייה מנורמות ארגוניות וחברתיות; ועל החובה להעמיד לעובד סביבת עבודה ראויה ומכבדת שאין בה השפלה או פגיעה בכבוד, וכל זאת תוך שמירה על המרקם העדין של היחסים במקום העבודה, מבלי ליצור "משפוט יתר", ותוך איזון מול סמכותו ואפשרותו של מעסיק או ממונה מטעמו לנהל את הדרוש ניהול (וראו בקשר לכך את עניין פלונית, ובהקש: ע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן - פלאפון תיקשורת בע"מ (31.3.15))" (ע"ע 21934-02-21 יצחק חקמון – מדינת ישראל, בית חולים רבקה זיו בצפת (6.9.22); הדגשה שלי - י.א.ש).

...

משכך, לא מצאנו לקבלה.

בנסיבות אלה לא מצאנו כי יש בכך משום הוצאת שם רע באופן המזכה את התובע בתשלום פיצוי בגינו, והתביעה ברכיב זה נדחית.

אחרית דבר על יסוד כל האמור, דין התביעה על כל רכיביה להידחות.

בפני תביעה קטנה שעניינה דרישת התובע, שהוא עורך דין ורואה חשבון במקצועו, שחברת פלאפון תפצהו בסכום של 31,055 ₪, בגין הפרת הסכמים שנחתמו עימו בנוגע להסכמי שימוש ומכשירי פלאפון שרכש מן החברה.

התובע צרף לתביעתו תחשיב של הסכומים שלכאורה חויב ביתר, ואף דרש פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש ובזבוז הזמן שניגרם לו. טענות הנתבעת בכתב הגנתה דחתה הנתבעת מכל וכל את טענות התובע, וטענה, כי התובע בתביעתו מסלף את העובדות כהוויתן.

כן נרשם עוד באופן מודגש, כי התשלום ישולם בכפוף להמצאת טופס נתוק קבוע וחשבונית המעידה על התשלום בו חויב הלקוח.

אכן, עיון חוזר ונשנה בהסכם, מעלה, כי ההסכם שהוצג לא כולל את עלות המכשיר, הזיכוי בגינו או הנחה נוספת, אך מן החשבוניות שצירפה הנתבעת, עולה כי התובע היה אמור לשלם בעבור כל מכשיר סך של 109.9 ₪ לחודש, ולזכות בזיכוי של 80 ₪, בשימוש מינימלי של 60 דקות לחודש, וכן זכה בהטבה של 10% הנחה – 14.90 ₪, שאינה מופיעה בהסכם.

...

כפי שכבר קבעתי החוזה המתייחס למכשירי פלאפון אלה אינו מעגן את כל ההסכמות בין הצדדים ומשכך אני מקבלת את עדותו של התובע בנוגע להסכמות אליהם הגיעו הצדדים (למעט כאמור לעניין המע"מ) לעניין אופן יישום ההסכם עליו חתם, שלפיהם היה אמור התובע לזכות בזיכויים והנחות שהיו מעמידות את החשבון החודשי שעליו היה לשלם על-סך של 260 ₪ בגין שני מכשירי הפלאפון בתוספת מע"מ, וקובעת, כי בהתאם לחשבוניות שהוצגו שילם התובע ביתר סכום העומד על כ- 5,640.

הלכה למעשה, מבקש התובע את אכיפת ההסכם כפי שגובש בין הצדדים, ואני סבורה שבנסיבות שפורטו, שהתובע אכן זכאי לסעד זה. בין התובע לנתבעת נקשרה עסקה, באמצעות סוכן הנתבעת, למשך 3 שנים.

סוף דבר הנתבעת תשיב, איפוא, לתובע את הסכומים שחויב בגינם ביתר עד כה בסך של 5,640 ₪.