תביעה נגד פייסבוק על סגירת דף עסקי שלא כדין

התובע צרף לכתב התביעה את דפי חשבונות החיוב של שני כרטיסי האשראי, לתקופה שבין 26.3.2018 ועד 29.4.2018 וסימן בהם את הרכישות שבוצעו לטענתו על ידי הנתבעת 1.

כמו כן פירסם צו למניעת הטרדה שהוצא על ידי בית המשפט נגד הנתבעת 1 בתאריך 20.5.2018.

כתב התביעה הומצא לכתובת שנמסרה בהדבקה לאחר שלושה ביקורים אולם אין מדובר בהמצאה כדין.

” מכאן ניתן להסיק לגבי מקרה זה כי לא די בכך שהנתבעת 1 נכנסה לביתו של התובע ואף היה לה מפתח אלא על הנתבעת להוכיח שהתובע ידע שהיא משתמשת בכרטיס כדי לשלול שימוש לרעה בו. נציג הנתבעת גם מסר בדיון כי על פי ההסכם בין הנתבעת ובין בעלי העסקים שאצלם בוצעו העיסקאות על בעלי העסקים לבקש מהמשלם להציג תעודה מזהה אך היעדרו של דבר זה לא יהווה עילה לחיוב בית העסק.

עוד יש לשים לב שקיימות הודעות שמשמיצות את הפיצריה של התובע בדף הפייסבוק של התובע מתאריך 8.5.2018 סמוך למועד הרכישות וניתן להאמין כי הצדדים לא היו בשלום ובהרמוניה אחד עם השני עת הדבר נעשה.

באשר לעיסקאות שבוצעו בימים הראשונים, לא הוכח שהתובע אישר לנתבעת לפתוח מגירה סגורה בבית ולקחת ממנה את כרטיס האשראי שלו, אולם דומה שהתובע לא שמר בצורה קפדנית על כרטיס האשראי אם השאיר אותו במגירה במקום לשאת אותו עליו בארנקו בכל עת. עם זאת בחלוף סוף החודש, מועד הוצאת דף החיוב, לא בדק התובע את דפי החיובים הנובעים מרכישות בכרטיס האשראי שלו שכן לו היה בודק היה רואה שמצטברות והולכות עיסקאות שלא יכול להיות שהוא ביצע.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיחה שהתובע ידע או אף צריך היה לדעת על השימוש לרעה שנעשה בכרטיס על ידי הנתבעת 2.

כך שבסופו של דבר על הנתבעת לשלם לתובע 1,121.60 ₪+6,071 ₪ - 562.50=6,630.10 ₪.

סמוך למועד הדיון הראשון בתביעה העסקית, גילתה התובעת שהנתבעת פירסמה "פוסט" בדף הפייסבוק שלה ובו פרסומים משמיצים ומכפישים אודותיה ("הפרסומים" או "הפירסום").

מהות הפרסומים ואופן פירסומם ואלו הם הפרסומים נשוא הדיון: אישור של משטרת ישראל בדבר הגשת תלונה במישטרה בגין עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות ועושק על ידי קבלת דבר שאינו מגיע כדין (נספח 1 לתצהיר התובעת); עמוד ראשון של כתב התביעה שהוגש נגד התובעת, ניני וחברה בבעלות ניני במסגרת התביעה העסקית, בו עתירה לתשלום 1,582,906 ₪ (נספח 5 א' לתצהיר התובעת); החלטה של כב' רשם בית משפט השלום על הטלת עיקולים זמניים במעמד צד אחד במסגרת התביעה העסקית, וכן צוי עיקול מקרקעין המופנים ללישכת רישום המקרקעין ורישום הצוו בפנקס בתים משותפים (נספחים 2 - 3 לתצהיר התובעת); שתי החלטות שניתנו במסגרת התביעה העסקית ועניינן דחיית בקשת התובעת לסילוק התביעה נגדה על הסף (נספחים 5ב' לתצהיר התובעת); דף מתוך "מידע נדלן" (רשות המיסים), בו פרטים אודות מועד רכישת נכס בו יש לתובעת זכויות, וכן מחיר הרכישה וכתובת הנכס (נספח 4 לתצהיר התובעת).

רביעית, אין מחלוקת שהתלונה למישטרה ניסגרה עוד טרם מועד הפירסום, מהסיבה: "אין אשמה פלילית" (נספח 1א לתצהיר התובעת), וכי הודעת המישטרה על סגירת התלונה, להבדיל מהאשור על הגשת התלונה, לא פורסמה.

ראשית, הטענה לפיה האישור צורף לכתב התביעה בתביעה העסקית לא הוכחה, היא עלתה לראשונה בסיכומים, וגם אינה מתיישבת עם טענה אחרת שהעלתה הנתבעת, לפיה העמוד היחידי שהיא פירסמה מכתב התביעה הוא העמוד הראשון של כתב התביעה (סעיפים 23, 25 לתצהיר הנתבעת).

איני מקבלת טענה זו. סעיף 60 לפקודת הנזיקין שכותרתו עוולת נגישה קובע כך: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפרוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". בעניינינו לא נתקיימו יסודות העוולה; הגשת תלונה במישטרה אינה נחשבת פתיחה של "הליך"; בנוסף, גם אם התלונה ניסגרה, אין זה אומר שמדובר בתלונת נפל או שהנתבעת לא האמינה שיש מקום להגישה; וגם לא הוכח שהתלונה חיבלה באשראי, או בשמה הטוב של התובעת.

...

לאור זאת, אני מקבלת את טענת התובעת כי הפרסום פגע בפרטיותה.

בעניין היקף הפיצוי אני מקבלת את טענות הנתבעת כי הפיצוי המבוקש חורג מכל מידה של סבירות.

תוצאה התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 30,000 ₪.

עורך הדין תובע את לקוחו בעקבות פירסום פוגע אשר פירסם אודותיו הלקוח ברשת החברתית פייסבוק; מנגד תובעים הלקוח ובני משפחתו את עורך הדין בטענה שהאחרון הטיל עיקול על רכושם שלא כדין.

להלן נבחן את הפרסומים הפוגעים ההדדיים: מחד גיסא – הטלת העיקול השגוי על ידי ליסטר על חשבונותיו וכלי רכבו של יעקב ברדוגו; ומאידך גיסא – הפירסום שפירסם נוה ברדוגו כנגד ליסטר בדף הפייסבוק העיסקי של האחרון.

אין בידי לקבל טענה זו. עיון מדוקדק בהסכם הפשרה מלמד כי מטרתו אחת – להבטיח את פרעון החוב נשוא תיק ההוצל"פ, ולהביא לביטול הליכי הגבייה, הסרת העיקולים וסגירת התיק.

...

גם לו הייתה מתקבלת הטענה כי הטלת העיקול מהווה פגיעה בפרטיות, דין הטענה היה להידחות לגופה לנוכח סעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות, המחיל את הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע; טענת ברדוגו לבטלות הסכם הפשרה מחמת עושק נדחתה אף היא.

סוף דבר התביעה העיקרית מתקבלת באופן חלקי.

התביעה שכנגד – נדחית.

בהמשך, טוען המבקש, הודיע לו שון כי החל בפירסום באנטרנט, אך זאת מבלי שהעביר את נוסח הפירסום לאישורו של המבקש ובמועד פירסום לא מוצלח (לפני חוה"מ פסח, בו המרפאה סגורה).

כאשר ביקש המבקש לראות את דפי הפירסום באנטרנט העביר לו שון לינק לדף בגוגל, שכלל אך ורק את המידע שהעביר המבקש עצמו לשון, ללא כל ערך מוסף עיצובי כמובטח וללא פרטים חיוניים כגון כתובת, שעות פעילות וכד'; לינק לדף פייסבוק עסקי לא הועבר.

דיון הלכה פסוקה היא, כי בשלב ההיתנגדות אין בית המשפט בוחן את כנותו של המבקש ואת האופן שבו יוכיח את טענותיו, ודי לו לבית המשפט שמדובר בטענה, אשר אם תתברר כנכונה, אזי יש בה כדי להקים למבקש הגנה טובה כנגד התובענה שלפניו (ע"א 544/81 קיהל נ בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון, פ"ד לו(3) 518 [1982]; ע"א 64/88 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ [25.11.1993].

הלכה פסוקה היא, כי "בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה" (דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי [3.12.1998)), ומכאן שהמבקש רשאי להעלות כנגד פירעון השיקים טענות הגנה הנובעות מהיחסים החוזיים בין הצדדים.

...

לטענת המבקש, שאלות באשר לבחינת מידת החשיפה לדפים בגוגל ובפייסבוק, יכולת השליטה בה ויכולת ניתוח הנתונים - כל אלו לא נענו על ידי שון, ובסופו של דבר הסיר האחרון את אחריותו לתוצאות הפרסום.

לטענתה, דין הבקשה להארכת המועד להידחות, משלא נתמכה בתצהיר המתייחס לאישור המסירה ולתצהיר המוסר, וכי חזקה כי ההתנגדות לא הוגשה במועד, אם מצאה רשמת ההוצאה-לפועל לקבוע כך. מכאן, שעדותו של המבקש ביחס לאי קבלת האזהרה איננה עדות אמת, מה גם שלא הבהיר מתי והכיצד נודע לו על קיום תיק ההוצל"פ. מכאן, טוענת המשיבה, כי גם דין ההתנגדות עצמה להידחות.

התובעת תשלם את הפרשי האגרה הנובעים מהעברת התיק לביהמ"ש, ככל שקיימים.

הנתבעת אף היא חברה רשומה ומאוגדת כדין בישראל ובמועדים הרלוואנטיים לתביעה היא ניהלה מסעדה בשם "ברסרי 107" ברח' יפה נוף 107 בחיפה (להלן: "המסעדה").

השוכר מתחייב על חשבונו לפעול להשגת היתר לשימוש חורג ורישיון עסק לפעילות במושכר ובמידה והשוכר יאלץ להפסיק השמוש בגין העדר היתר לשימוש חורג ו/או העדר רישיון עסק לא יהווה הדבר הפרת הסכם מצד המשכירה ולשוכר לא תהיה כל טענה ו/או דרישה כלפי השוכר (צ"ל: המשכירה – ר.ח).

על פלט הבקשה הנ"ל רשם נציג הערייה בכתב יד, תחת הכותרת ''הערות'', כי "קיים צו סגירה לעסק בתוקף מיום 28.02.18 ת.פ. 426/15". בשנת 2015, כ-3 שנים לפני חתימת הסכם המכר, הוגש נגד הנתבעת, בשמה הקודם "מ.כ. סינגריה בע"מ", ונגד גב' מריאנה כץ, אמו של מר כץ (להלן: "מריאנה") כתב אישום לבית משפט לעניינים מקומיים בחיפה ב-ת"פ 426/15 המייחס להן עבירה של ניהול המסעדה ללא רישיון עסק (להלן: "ההליך הפלילי").

בחקירתו הנגדית העיד קונסטנטין באומרו: "לשאלת ביהמ"ש מה לא הבנו וידענו לגבי המצב התיכנוני על המצב שבגללו אנו דורשים פיצוי, אני משיב שלא ידענו על צו הסגירה על המקום. בנוסף, לא ידענו מה המשמעות להוציא את אישור לשימוש חורג שבסופו של דבר לא התאפשר להוציאו כי בעלי המבנה סרב לשתף פעולה כי לפי החוק יש לבנות ממ"ד במבנה שבן 100 שנה ואין מקום לכך וזה הכשיל את העסק. זה הכי אמיתי שיש.

ודוק, גם במסגרת התביעה המקבילה העלתה התובעת גרסה דומה ובנידון נאמר בסעיף 25 לפסק הדין שניתן באותו הליך, תחת הכותרת "טענות התובעת", כדלקמן: "התובעת פעלה לקבלת רישיון עסק וקיבלה את כל האישורים הנדרשים לשם כך – למעט היתר לשימוש חורג במושכר למסעדה....". הינה אם כן, קיומו של צו הסגירה לא הכשיל את המסעדה, אלא העובדה כי לא ניתן היה לקבל אישור לשימוש חורג.

דרישת התובעת לתשלום פיצוי בשל העיכוב בהעברת דף הפייסבוק אליה, מיתעלמת מהעובדה כי בתקופה הרלוואנטית בה המשיכה גב' מאיה בניהולו, היא הסכימה להוסיף מי מנציגי התובעת כעורך באותו דף והציעה לתובעת להעתיק את מלוא הנתונים המופיעים בו. הדברים עולים מפורשות מההתכתבויות באפליקציית וואסטאפ המצורפת לתצהירי עדותם הראשית של שני הצדדים.

...

בהעדר מחלוקת כי ממילא על התובעת מוטלת החובה לקבל רישיון עסק ולשאת בעלות הוצאתו, ומשבאתי לכלל מסקנה כי המכשול אשר מנע קבלתו היה העדר היתר לשימוש חורג, אזי ממילא התובעת אינה זכאית לפיצוי עבור הוצאותיה הנטענות בנדון.

לסיכום כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת, באמצעות בא כוחה, הוצאות משפט בסך כולל של 8,000 ש''ח וזאת עד ליום 10.02.2022, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.