תביעה נגד ערוץ הקניות בגין רכישת מזרון

מוקמל וכלפה החלו קבלת טיפולים, נדרשו לרכוש תוספי מזון ועברו בדיקה במכשיר סריקה דיגיטאלית בעקבותיה ניתנו להם המלצות לתפריט מזון אישי ותוספי מזון בעלות נוספת שלא היו ערוכים לה. גם תובעים אלו תיארו את הטיפול כטיפול פוצע, שגרם לדימום משמעותי, נפיחות רבה וכאבים קצוניים (סעיפים 26 ו-28 לכתב התביעה), שלא ציפו לו לנוכח הרשום בהסכם השרות.

ההיתנגדות היחידה שהעלתה הנתבעת, היתה לכתבה עיתונאית שנערכה על ידי ערוץ 10 (בקשה 14), בעיניינה ניתנה החלטה (מיום 31.12.17) לפיה, הכתבה לא תהווה ראיה לתוכנה, כי אם לקיומה בלבד.

אמנם, בנוסח הסכם השקום של התובעים 1-3 אין היתייחסות לצורך ברכישת תוספות תזונה ופורמולות בעלות נפרדת (בשונה מנוסח ההסכם עליו חתמו התובעים 4-5) אולם לא צרפו קבלות המעידות על תשלום עבור תוספי תזונה, ועל כן אין לעניין זה השלכה על תוצאת ההליך.

העד (שניהל תביעה קטנה נגד הנתבעת, וככל הנראה תוצאתו, על אף שהיתה מוסכמת, לא היתה לרוחו) התפרץ לאחר סיום חקירתו הראשית, מבלי שקבל אישור להוסיף ולומר דברים שאינם תשובה לשאלה שהוצגה לו. מר ישי מצא לנכון לומר כי "זה בושה שמערכת בתי המשפט נותנת לשרלטנית הזאת לנצח." מכאן אני מסיקה כי העד, שלא בחל בהשמעת דברים פוגעניים כלפי הנתבעת, אינו יכול להחשב כעד אובייקטיבי, ואני רואה אותו כעד שיש לו אינטרס לסייע לתובעים.

...

התובענה הוגשה בטענות למצג שווא, הטעיה ומרמה מצד הנתבעת, כאשר לשיטת התובעים, הובטחה להם הצלחה אך בסופו של דבר, הם סבלו כאב ניכר ללא תוצאות נראות לעין.

לאחר הפחתה של 40% (שיעור ההחזר), אני קובעת כי מגיע לנתבעת תשלום בסך של 8,319 ₪.

לאחר הפחתה של 40% (שיעור ההחזר), אני קובעת כי מגיע לנתבעת תשלום בסך של 8,496 ₪.

על פי הקבלות שצורפו (ולאחר שעיינתי בעותק הקריא שהוגש לבקשתי לאחר סיום הדיון), עולה כי מוקמל שילם לנתבעת - לרבות עבור תוספים - סכום כולל של סך של 15,970 ₪.

טענות הנתבעת בפתח עדותה בפני, אישרה נציגת הנתבעת כי התובע אכן "סיים את זכאותו בכללית" בחודש יולי 2015, ציינה כי אישתו וילדיו נשארו כלקוחותיה והסבירה את אופן היתנהלותה כלפיו, כך: "...כארגון שמתקשר עם לקוחותיו וזכאי להיתקשר עם לקוחותיו בערוצי התיקשורת שמתקבלים על ידי הלקוחות בלבד, יש לנו במערכת כתובת מייל וטלפון שאישתו וילדיו כתובים תחתיהם... פנינו אליהם כלקוחות שלנו, להציע שירות חדש שיש לנו במרפאה... כל נושא ההתקשרויות, ההתכתבויות בערוצים השונים, הופסקו ברגע שקיבלנו ב – 7.12.18 את ההודעה הראשונה שלו... לאחר התאריך הזה בעצם לא נשלחה שום הודעה, לא קידום בריאות ולא הודעת שירות. לצערי זה גם מנע מאישתו וילדיו שעדיין לקוחותינו, לעדכן אותם על חידושים בכללית כולל השירותים החדשים שלנו...". לשאלתי מדוע לא נעשתה פניה אל אשת התובע על מנת לקבל ממנה כתובת עצמאית שלה, השיבה נציגת הנתבעת: "...לא פנינו לאישתו של התובע כדי לבקש כתובת עצמאית שלה כי ברגע שהוא ביקש להוריד את כתובת המייל, פשוט חסמנו את הכתובת...". עם זאת, את שיחת הטלפון לשאת התובע, הסבירה נציגת הנתבעת כך: "... זו היתה היתקשרות לאישתו במסגרת קמפיין של לקוחות כללית שבן זוגם לא בכללית... יש קמפיין שנקרא היתקשרות ללקוחות כללית לבקש את אישורם בלבד, האם אנחנו יכולים ליצור קשר עם בן הזוג על מנת לתת לו מידע אודות כללית מאחר ומדובר על איחוד מישפחות בקופות החולים, כחלק משימור ושרות לקוח. אנחנו כן עושים איחוד מישפחות ולא מעט...". עוד טענה נציגת הנתבעת כי אשת התובע היתה זו שמסרה להם את מספר הטלפון שלו לצורך היתקשרות עמו: "...אנחנו יצרנו איתה קשר על מנת לשאול ולקבל אישור ואז יצרנו את הקשר...". לשמע דברים אלה, אמר התובע: "...אני יודע שאישתי אמרה להם שאם הם רוצים הם יכולים להיתקשר אלי אבל שידעו שאני אתבע אותם ושאני לא אראה את זה בעין יפה. היא סיפרה לי את זה אחר כך. דבר שני, הטלפון של אישתי רשום במערכת ולא שלי. את המספר שלי הם לקחו ממקום אחר. היא לא נתנה להם את המספר...". לשאלתי מדוע לא זימן את אשו לעדות בעיניין זה, השיב כי היא "עסוקה בעבודה". עוד יצוין כי במהלך הדיון שהתקיים בפני , העירה נציגת הנתבעת כי לטעמה לא היה מקום לכך שבשיחותיו עם נציגותיה, ישוה התובע את החוויה הרגשית שעבר בעקבות המסרון, הודעת הדוא"ל ושיחת הטלפון לאישתו, לחוויה של אונס ואילו הוא טען לקיומה של רגישות מיוחדת אצלו במצבים שבהם הוא חש שמישהו אחר כופה עליו דבר שהוא אינו חפץ בו. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ונדרשתי לראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות.

(ב) לא ישגר מפרסם דבר פירסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומאטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת; פנייה חד-פעמית מטעם מפרסם לנמען שהוא בית עסק, באחת הדרכים האמורות בסעיף קטן זה, המהוה הצעה להסכים לקבל דברי פירסומת מטעמו, לא תיחשב הפרה של הוראות סעיף זה. (ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי מפרסם לשגר דבר פירסומת כאמור באותו סעיף קטן אף אם לא התקבלה הסכמת הנמען, בהתקיים כל אלה: (1) הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות.

...

לנוכח כל אלה אני סבורה כי הן המסרון ושיחת הטלפון עונות על ההגדרה של "דבר פרסומת" שכן במסרון מופיעה הצעה להצטרפות לסדנה לשינוי הרגלי אכילה, ובשיחת הטלפון נבחנה האפשרות לצירופו של התובע לחוג לקוחות הנתבעת מחדש.

שוכנעתי כי בעקבות פנייתו אליה מיום 7.12.18, מחקה הנתבעת ממאגריה את פרטי ההתקשרות עם התובע, ומאחר שהוא עצמו נמנע מלהעיד את אשתו על מנת לסתור את טענת הנתבעת לפיה היתה זו היא שמסרה לנציגתה את מספר הטלפון שלו מחדש, לא נותר לי אלא לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה, ולדחות את טענתו בדבר החדירה לפרטיותו.

מפני כל אלה החלטתי לדחות את התביעה.

עם זאת, בהתחשב בעובדה שבקשתו של התובע מיום 7.12.18, היתה ברורה ומפורשת ולנוכח התרשמותי מכך שפניית נציגת הנתבעת אליו בעקבות השיחה עם אשתו נעשתה בתום לב וככל הנראה מבלי שנעשה סנכרון יסודי ועמוק שיהא בו כדי לחסום כל אפשרות של פניה נוספת אליו, בדרך כזו או אחרת, החלטתי להימנע מחיובו בתשלום הוצאות.

בפסיקתו של בית המשפט העליון הובהר כי הזכות לשלוח הודעת סרוב באמצעות דואר אלקטרוני או בכתב עומדת על קנה אף במקרים שבהם ניתנה אפשרות לנמען לשלוח הודעת סרוב באמצעות לחיצה על קישור "הסר". אולם, בהמשך לזה נקבע כי סרובו של נמען ללחוץ על קישור "הסר" עשוי להוות חוסר תום לב (ראו: רע"א 1868/16 רז נ' האפרתי, פיסקה ט"ז (19.6.2016); רע"א 4704/20 בן-עמי נ' ‏FACEBOOK IRELAND LTD, פיסקאות 25-22 (9.2.2021) (להלן: עניין בן-עמי)).

מנכ"ל הנתבעת לא הציג גרסה ברורה באשר לשאלה האם ההודעה הגיעה ליעדה ובנסיבות אלה ניתן להניח כחזקה שבעובדה שדואר אלקטרוני שנשלח אכן הגיע לנמען אלא אם הוכח אחרת (ראו והשוו: עניין הראל, בפסקה 10, וההפניות שם; ת"ק (ת"א) 44073-09-14‏ זילברג נ' "כיד" ערוץ הקניות בע"מ, פיסקה 8 (5.7.2015)).

אם כן, לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין אני סבורה כי יש לפסוק לחובת התובעת סך של 2,400 ש"ח. אני סבורה כי סכום זה משקף את השיקולים עליהם עמדתי לעיל וביניהם: העובדה כי מדובר בתביעת ה"ספם" היחידה שהוגשה נגד הנתבעת; התרשמותי כי התקלה אצל הנתבעת נבעה מטעות בתום לב; בחירתה של התובעת שלא ללחוץ על הקישור "הסר" למרות שדברי הפרסומת נשלחו ממקור מוכר; והמתנה של תקופה ארוכה בין הודעת סרוב אחת לשניה שבה נצברו הודעות הפרסומת.

...

אם כן, לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין אני סבורה כי יש לפסוק לחובת התובעת סך של 2,400 ש"ח. אני סבורה כי סכום זה משקף את השיקולים עליהם עמדתי לעיל וביניהם: העובדה כי מדובר בתביעת ה"ספאם" היחידה שהוגשה נגד הנתבעת; התרשמותי כי התקלה אצל הנתבעת נבעה מטעות בתום לב; בחירתה של התובעת שלא ללחוץ על הקישור "הסר" למרות שדברי הפרסומת נשלחו ממקור מוכר; והמתנה של תקופה ארוכה בין הודעת סירוב אחת לשניה שבה נצברו הודעות הפרסומת.

בהתחשב במכלול שיקולים אלה אני סבורה כי יש בסכום הפיצוי להוות איזון בין הצורך להתריע את הנתבעת מפני הישנות של תקלה דומה בעתיד ובין השיקול הנוגע לתמרוץ הגשת תובענות יעילות.

סיכום הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 2,400 ש"ח, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך של 850 ש"ח. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

הפסיקה קבעה כי ניתן להניח, כחזקה שבעובדה, שדוא"ל שנשלח הגיע ליעדו, אלא אם יוכח אחרת [לשם המחשה ראו ת.ק (תל אביב) 44073-09-14, זילברג נגד "כיד" ערוץ הקניות בע"מ, פסקה 8 (5.7.2015)].

התובעת לא עשתה כן ולא בכדי, מתוך מטרה לקנות לה זכות תביעה משמעותית מהודעה אחת כלפי הנתבע.

נוכח האמור אני מקבלת כי התובעת ייפתה את כוחו של בא כוחה לייצגה בהליך זה ואין מקום למחיקת התביעה בשל כך. הנתבע הפנה לפסק הדין בתא"מ (הרצליה) 11104-01-17, הראל נגד סיטי לייף סטייל בע"מ (16.9.2018), בו למד בית המשפט על חוסר תום לב של התובע ממועד החתימה על יפוי הכוח שצורף לכתב התביעה.

...

סיכום נוכח האמור, התובענה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 15,000 ₪.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת את הוצאותיה בסכום של 2,000 ₪ (סכום זה כולל את סכום האגרה ואת הוצאות התייצבות התובעת לדיונים), ושכ"ט עו"ד התובעת בסכום של 4,000 ₪.

עוד טענו הנתבעים כי התובע עושה שימוש לרעה בהליכי משפט כאשר הוא מנהל שוב ושוב הליכי סרק טורדניים כנגד הנתבעים מבלי להציג כל ראיה תומכת לטענותיו כאשר תביעה דומה סולקה על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב.

בתחילה סיוע בהסעות ובקניות וכל הדרוש טפול ולאחר מכן סיוע כספי, כך לטענת התובע.

היכן הפקדת סכום המכירה של רכב זה? ומדוע ניתן להבחין ברכישות דלק סמוכות מדי זו לזו בסוף שנת 2017? גולת הכותרת של תהיות אלה הוא חיוב כרטיס האשראי בתשלום לחברה העוסקת בקידום עסקים בגוגל (נ/7) ותשלום חשבון חשמל בסך 4,830 ₪ שאין ספק שאינו חיוב ביתי סביר (נ/8).

...

כמו כן טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה בשל השתק שיפוטי מאחר והתובע טען להלוואה כאשר ההלוואה שולמה למעשה לחשבון בנק שהוא אחד משותפיו.

בסופו של דבר, אין כל הסבר מניח את הדעת לשותפות התובע והמנוחה בחשבון הבנק ונותר רק הסבר הגיוני אחד – שימוש בחשבון הבנק של המנוחה על מנת להסתיר פעילות כספית של בתו וחתנו שהם אלה שהצטרכו להימלט מאימת העיקולים מצד נושיהם.

לפיכך, לא שוכנעתי בגרסתו ולא האמנתי לה. עולה מכל האמור לעיל, כי התובע לא הרים את נטל הראיה ולא הוכיח כי אכן היה מדובר בהלוואה שהינו זכאי להשבתה מעיזבון המנוחה.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.