לשלמות התמונה יצוין, כי בשלב מסוים במערכת היחסים האמורה בין הצדדים (לפי הנתבעת, ביום 4.5.2014), נודע לה לראשונה שהתובע הגיש תביעה קטנה נגד עורך-הדין הראשון שמונה עבורו, וכי התביעה הסתיימה בפשרה לפיה ישולם לו (לתובע) סך 2,000 ₪.
התובע עותר לקבל את התביעה במלואה בצרוף הוצאות לדוגמה בשל היתנהלות הנתבעת.
לפי סעיף 6 בחוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972, "הוצאות ושכר טירחת עורך דין שנפסקו לטובת אדם שניתן לו סיוע משפטי, רואים כאילו נפסקו לטובת אוצר המדינה; הוצאות סבירות שהוציא אדם עצמו תשלם לו הלישכה מתוך הסכום שנפסק; והכל במידה שבית המשפט לא הורה הוראה אחרת" (ראו גם תקנה 9 בתקנות).
התובע טוען בתביעתו, כי לולא "התביעה" שהגיש לבית המשפט המחוזי ביום 4.5.2014, לא הייתה נעתרת לישכת הסיוע המשפטי לבקשתו להחלפת עורך-דין.
...
אכן, מקובלת עליי טענת הנתבעת לפיה מדובר בהרחבת חזית אסורה.
כך שנראה, כי גם לוּ הייתי מגיע למסקנה לפיה, שגתה הנתבעת בהתנהלות שלה מול התובע בנקודת זמן כלשהי, נראה כי הליך הערעור, סיכוייו היו קלושים מאוד (בלשון המעטה), ואין כל בסיס לטענת הנזק שהעלה.
תוצאה
לאור האמור, התביעה נדחית.
לנוכח תוצאת ההליך, נדחית בזאת בקשת התובע לפטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה.
