תביעה נגד עובד שגרם לנזק לאופנוע של המעביד

לפיכך הגיש הנתבע תביעה שכנגד נגד התובע.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד ובה דרש לחייב את התובע בתשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת ובגין הנזקים שנגרמו לו כיוון שהפסיד מיכרז להתקנת דלקנים.

בסע"ש (איזורי ת"א) 37802-02-15 אנגודאי נגש נ' איי אס אס - אשמרת בע"מ (פורסם בנבו, 29.01.2017), סוכמה ההלכה בנוגע לשאלת תחולתו של צו ההרחבה: "בהתאם להלכה הפסוקה, שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך היתייחסות ל"סוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצוו" כאמור בסעיף 28 (א) לחוק ההסכמים הקבוציים הנה שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד ( ראו- דב"ע נג/3-125 אלכס שרר נ' רהיטי דימור בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כז 158).

בפרק 1 לצוו ההרחבה נקבע כי מוסך הוא: "מקום עבודה וכל מוסך המעסיק עובדים שכירים בתיקונים ושירותים לכלי רכב"; כמו כן נקבע כי "עובד" "כל עובד המועסק במוסכים לרבות נוער עובד". בהסכם הקבוצי הכללי בענף המוסכים, שהורחב בצו ההרחבה, פורטו מיגוון העסקים המאוגדים ע"י איגוד המוסכים, כדלקמן: "כל המוסכים והענפים העוסקים במכונאות רכב, חשמל ואלקטרוניקה לרכב, פחחות, צבעות לרכב, מיזוג אוויר, אופנועים וקטנועים, תקרים וצמיגים, תחנות סיכה, זגגות רכב, חידוש מנועים, מאיידים, מצננים, ציוד חקלאי, מלגזות, כיוון ותיקון מכללים, תיבות הילוכים, משאבות ומתזים, שפוץ מכללי חשמל כולל מצברים לרכב, קפיצים לרכב וטרקטורים, משאבות דיזל, מערכות פליטה לרכב, רפידות ותופים, דיסקים ומצמדים בכל מקצועות תקוני רכב או מכלליו." מעיון ברשימה לעיל עולה כי עסק של התקנת מערכות מולטימדיה, קודנים, איתורן, מגלה רדאר ואביזרי יוקרה כיוצ"ב, אינו חלק מהעסקים המאוגדים ע"י איגוד המוסכים.

בע"ע 354/07 אחים אוזן בע"מ נ' ולי טקין, בעמ' 24 (פורסם בנבו, 27.01.2010) נקבע כי התפטרות עובד אינו מזכה את המעסיק בשומת הנזקים שנגרמו לו בפועל, אלא לכל היותר במשכורת חודשית: "כשם שמעביד, שאינו נותן לעובד הודעה מוקדמת כדין על פיטוריו, לא יהיה חייב, בדרך כלל, ביותר מתשלום תמורת ההודעה מוקדמת, בהנחה שלא קיימת הפרה נוספת של חוזה העבודה על ידי המעביד, מלבד אי מתן ההודעה המוקדמת לפיטורים, כך גם נכון לסבור, שאין מקום להטיל על עובד בנסיבות דומות, יותר מתשלום תמורת ההודעה המוקדמת (ראה פס"ד גלנצר, שם)". עוד נקבע כי יש לנהוג בריסון גם כאשר גרמה התפטרות, ללא הודעה מוקדמת נזק כבד למעסיק, זאת מאחר שהעדר ריסון עלול להביא לפגיעה קשה מידי בחופש העיסוק של העובד.

...

לפיכך התביעה לפיצוי כאמור נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית.

הנתבע ישלם לתובע תוך 30 יום מיום שיומצא לו פסק הדין, את הסכומים הבאים: שכר אוגוסט 2018 – סך של 3,240 ₪.

אופיר הודה בחלק ניכר מעדויות התביעה לרבות בנזק שניגרם לאופנוע שניזוק בתאונה , לאו דוקא של התובע ,והניסיון המהיר לסלק את הארגז הנושא את לוגו עסקו מיד לאחר התאונה מעורר יותר מתמיהה .

זאת ועוד, שעה שהוכח שאופיר עשה רבות להיתחמק מחבות וגילה אדישות לזכויותיו של העובד מטעמו והכחשותיו מלוות באנטרס שלא להיות חשוף לתביעת קרנית, נכונה המסקנה בנסיבות המיוחדות של תיק זה, אותה ביקש ב"כ התובע להסיק, כי מקום שכל האופנועים של המעסיק לא היו מבוטחים ,די בהוכחת הנסיעה על אופנוע של המעסיק גם מבלי שיצוין מס' הרשוי של האופנוע הספציפי ,ליצירת החבות.

...

זאת ועוד, מקובלת עלי גם טענת הנתבעות על פיה התובע אמנם משנה מקומות עבודה ,אולם שומר על רצף בסוגי עבודה שונים שלפחות ביצוע חלקם התאפשר למרות המגבלות.

אשר לעתיד – התובע הוא אמנם בגיר צעיר שישימה לגביו ההלכה בנוגע לצעירים שטרם בנו את מסלול מקצועם אלא שבעניינו לאור כל האמור לעיל, לא נראה כי היה מוצא עצמו ברצף תעסוקתי מלא לאורך שנות עבודתו ומכל מקום אין בנתונים אלו יסוד לחישוב אקטוארי.

לסיכום: לאור כל האמור אני מורה כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום סך של 117,891 ₪ בתוך 30 יום בתוספת אגרה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 17,920 ₪ .

לדידו של המעסיק, לתובע יש רק עילת תביעה אחת – נגד הנהגת ומבטחת רכבה (נתבעות 1-2), לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ורק מהן הוא עשוי להפרע על נזקיו.

סיכומה של נקודה זו, קרנית אחראית לתשלום פיצויים בגין ניזקי הגוף שנגרמו לתובע שאמנם נהג באופנוע ללא ביטוח, אך לא ידע בפועל ולא היה עליו לדעת על מחדל זה של המעסיק.

...

לאור כל האמור, אני פוסקת לעבר ולעתיד בגין השתתפות עצמית בתרופות, היטלי רופאים, נסיעות וכיוצ"ב סכום של 2,000 ₪ (מעבר לסכומים אותם יכול התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי).

סוף דבר התביעה העיקרית התביעה נגד נתבעת 3 (קרנית), מתקבלת.

התביעה נגד נתבעות 1-2, נדחית.

(בשאלת החבות והאחריות בלבד) המחלוקת - בקליפת אגוז בעניינינו תאונת דרכים מיום 22.11.2015, שאירעה שעה שהתובע נהג באופנוע שבבעלות הצד השלישי (להלן: "האופנוע"), כאשר רכב בו נהג הנתבע 2 (להלן: "הרכב הפוגע") הגיח מחניון סמוך וחסם את נתיבו של האופנוע, ובשל ההיתנגשות (לעמדת התובע - הבלתי נמנעת) נגרם לתובע נזק גוף (להלן: "התאונה").

בגין נזק הגוף שניגרם בתאונה הנדונה הוגשה התביעה הנדונה בשני ראשים - חילופיים: הן - מכוח הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד" או "החוק") - נגד קרנית, הנתבעת 1 (להלן: "קרנית"), בטענה שהתובע לא ידע, ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, שבמועד התאונה לא היה ביטוח החובה שמכסה את השמוש התחבורתי שלו באופנוע; והן - בייחוס עוולות נזיקיות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") לנתבע 2, בשל אופן נהיגתו ברכב הפוגע ואחריותו המלאה לקרות התאונה (בעקבות הכרעת הדין החד-משמעית בתיק התעבורה), ובהתאם – ייחוס חבות לנתבעת 4, המבטחת בביטוח חובה את השמוש של הנתבע 3 ברכב הפוגע.

היתנגדותו הכבושה לאמירה שנרשמה לכאורה מפיו, מחזקת את הייתכנות של ההערה בתיק המל"ל שנרשמה בדווח שלכאורה ציין החוקר בסיכום שהוציא לאחר חקירת הצד השלישי: "יש לציין כי המעסיק (לכאורה) לא שיתף פעולה עם החקירה עד תום ולא ענה על כל השאלות. סיים את החקירה כאשר נישאל אם התובע נפגע כאשר נהג על האופנוע שלו". מכל מקום, הצד השלישי לא מצא להתלונן ברשויות המתאימות (המישטרה / המל"ל) נגד התובע על גניבת האופנוע.

...

בנסיבות אלה, לאחר שנכשל נסיוני לשכנע את הצדדים לתחום את גבולות הנזק והפיצוי – תחילה, החלטתי לפצל את הדיון בתיק זה. הוריתי כי תחילה יתקיים בנדון דיון בשאלת נסיבות התאונה והחבות בגינה או האחריות של מי מהצדדים להתרחשותה או אי-מניעתה - הוא הדיון שקדם למתן פסק דין חלקי זה. עוד הובהר, כי ככל שיקבע שהתאונה היא "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד, יעסוק חלק זה של הדיון, גם בטענות קרנית כלפי הצד השלישי בכל הקשור לזכות קרנית הנטענת לחזור אליו בתביעת חזרה מכוח הוראות החוק.

לעניין חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית, הרחיב כב' השופט עמית בענין רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (פורסם; 21.11.2010), בקובעו שמדובר בחזקות שבעובדה שמקורן בניסיון החיים ובשכל הישר, והפנה בהקשר זה לדברי כב' השופט זילברג בעניין קלקשטיין, כלשונם: "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר. חזקה זו היא, מבחינה מסוימת, צורה אחרת של הכלל 'כל דפריש – מרובא פריש'". דיון והכרעה ממכלול הראיות והעדויות לפניי, אני מוצא כי התובע עבר תאונת דרכים בסמוך לאחר חצות של מוצאי שבת.

מעיון בהליכים הרבים והארוכים בתיק זה, אף אני סבור כי מדובר בתיק שבו ההכנה מטעם הצד השלישי "חייבה", כלשון התקנות, "עבודה מרובה במיוחד, והטיפול בו היה קשה במיוחד". בהתאם אורה על מתן שכר טרחה שמגיע על פי תקנות הסיוע המשפטי לבאת-כוח הצד השלישי, עו"ד אורטל יונה, כשהוא מוגדל בשיעור 100%.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה נגד הנתבעת 1 – נדחית בזאת.

ההודעה לצד השלישי – נדחית בזאת.

רקע כללי בפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 12.2.1991 בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה ביום 8.7.2017 (להלן: " התאונה") כאשר נהג באופנוע.

תביעת התובע נגד הנתבע התובע כלל גם את בעל הפוליסה, שרכש ממנו את האופנוע, כנתבע בתביעתו.

 יפים לענייננו הדברים שנקבעו ע"י בית המשפט העליון ב-ע"א 4493-05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ (7.3.07 ): " נראה כי יתכנו סיטואציות מסוימות שבהן יהא זה מן הראוי להכיר בעילת רשלנות עקב אי-עריכת ביטוח. כך למשל, השיקולים כנגד הטלת אחריות בעוולת הרשלנות מאבדים מכוחם מקום בו קיימת חובה חקוקה לערוך ביטוח (ראו והשוו: LaClair v. Silberline Manufacturing Co., Inc. 379 Mass. 21 (1979); ת"א (מחוזי ת"א) 2474/86 נצר נ' כנפונית חברה למטוסים זעירים בע"מ, [פורסם בנבו] פ"מ תשנ"ד(2) 441, 476-478 (1994); על הזיקה בין חובה חקוקה לבין עוולת הרשלנות ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 139 (1982); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] תק על 2006(2) 2504, פסקות 17, 23, 27 (2006)). כמו כן, בנסיבות שבהן מתקיימים בין המזיק לניזוק יחסי קירבה והסתמכות, עשויה לקום חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק לשמור על טובתו הכלכלית. יתכן שבנסיבות כאלה ניתן יהיה לראות באי ביטוחו של הניזוק על ידי המזיק מחדל רשלני. יחסי קירבה והסתמכות כאמור עשויים להתקיים, בין היתר, מקום שבו צד אחד הבטיח מפורשות לאחר לערוך עבורו ביטוח או מקום בו מתחייב הדבר מנוהג בין הצדדים. לעומת זאת, מקום שבו בחר הניזוק להיות מעורב בפעילות מסוכנת בשל טובות ההנאה שהיא מצמיחה לו יתקשה לטעון, בהעדר סיכום מפורש, כי הסתמך על אחר לעניין ביטוחו".  בהתאם למפורט לעיל, נקבע בפסיקה כי יחסי עובד- מעביד הנם יחסי קרבה היוצרים הסתמכות מצד העובד על המעביד, ומשכך יוצרים חובת זהירות של המעביד כלפי העובד בכל הנוגע לעריכתו של ביטוח המכסה את נסיעתו של העובד ברכב המעביד ( ע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680 (1999); ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (פורסם בנבו, 4.7.2005); רע"א 35679/97 קרנית נ' סבן (פורסם בנבו, 24.3.1998).

...

אינני סבורה כי מערכת היחסים בין התובע לנתבע באותה נקודת זמן, הניחה בסיס לחובת זהירות של הנתבע כלפי התובע בכל הנוגע להבטחת קיומו של ביטוח חובה לנסיעה ברכב, וגם אם אצא מתוך הנחה כי הנתבע אכן ציין בפני התובע כי פוליסת הסחר שברשותו יכולה לכסות גם את השימוש של התובע באופנוע, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי הנתבע הפר חובת זהירות כלפי התובע.

העולה מכל האמור לעיל הוא שלא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום נזקיו של התובע.

בסיכום הדברים, מצאתי כי דינה של התביעה להידחות הן נגד הנתבעת והן נגד הנתבע.