שאם לא כן, יידחה מועד תחילת ההתיישנות , כאמור בהוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
לשונו של הסעיף מורה, כי תחילת מרוץ ההתיישנות יידחה רק מחמת אי ידעה אובייקטיבית, ולא מחמת אי ידעה סובייקטיבית.
עילת התביעה של התובעת במקרה זה, תביעה נגד הנתבעים להעביר אליה את כספי הפיצויים, שקבלו הנתבעים עבור התובעת בהתאם להסדר הגישור, התגבשה עם העברת התשלום מכלל לידי הנתבעים.
לשם כך פנתה לרשויות המס, כפי שהעידה התובעת בעצמה בתצהיר העדות שלה (סעיפים 9-11):
"נתבקשתי על ידי עו"ד בן כהן, לפנות לרשות המיסים על מנת לקבל פטור ממס וכך עשיתי. מסרתי את המסמכים שקבלתי ממס הכנסה למשרדו של בן כהן. רשות המיסים אמרו לי שאני צריכה להגיש בכל שנה ולתקופה של 6 שנים דוחות שנתיים".
רואים אנו, אפוא, שהתובעת מודעת היטב להסדר הגישור בתביעת הביטוח, כאשר התובעת בעצמה נוכחת בפגישות אצל המגשר וחותמת על אותו ההסדר, ובהמשך אך מבצעת פעולות על מנת לקבל לידיה את כספי הפיצויים, להם היא זכאית בהתאם להסדר הגישור.
לכל הפחות, הייתי מצפה לראות פנייה מאוחרת יותר של התובעת לרשויות מס הכנסה להשבת הסכום ששילמה, וזאת לאחר שהתברר לה, שכספי הפיצויים נמצאים בידי הנתבעים ולא הועברו אליה.
...
ממילא יש לקבוע, כי משחלפו למעלה משבע שנים ממועד העברת הכספים לידי הנתבעים, 25.7.11, ועד למועד הגשת התביעה, 17.10.18, יש לקבל את טענת ההתיישנות, ולהורות על דחיית התביעה בגין כך.
גם לגופם של דברים, יש לדחות את התביעה.
התובעת דוחה טענה זו.
סבורני, כי יש להעדיף את גרסת הנתבעים, שנתמכת באסמכתאות, על פני גרסתה של התובעת, שאינה זוכה לתימוכין של ממש.
סיכום
סיכומם של דברים, התביעה נדחית.
