תביעה נגד סוכנות נסיעות בגין איחור בטיסה

בנסיבות האמורות ומאחר ועל פי כרטיס הטיסה, לא היה מדובר בטיסה בה הועברו המזוודות אוטומאטית לטיסת ההמשך, אלא היה על התובעים לאסוף את מזוודותיהם, לעבור לטרמינל אחר, להפקיד שוב את המזוודות, ולעבור ביקורת גבולות ובידוק ביטחוני, נוכח הזמן הקצר שנותר עד הטיסה השניה, לא הספיקו התובעים להגיע לשער העליה למטוס עד חצי שעה קודם לטיסה השניה, ולפיכך אחרו לטיסה.

סעיף 4 לחוק ביטול טיסה, מחייב את מפעיל הטיסה, גם אם אין חוזה בינו לבין הנוסע, אלא החוזה נכרת בין הנוסע למארגן הטיסה, וראה את הצעת החוק בהקשר זה. ממילא, גם אם כטענת הנתבעת, הרשלנות הנה של סוכן הנסיעות שהוציא את כל מקטעי הטיסות בכרטיס אחד, עדיין האחריות רובצת על הנתבעת, שתוכל, ככל ורצונה בכך, לחזור בתביעת שבוב כנגד סוכן הנסיעות, אך הדבר אינו פוטר אותה מלפצות את התובעים.

...

אינני מקבל את טענת הנתבעת, כי הקובע לעניין זה הינו מחשבי הנתבעת.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים 2,636 ₪ ו- 2,050 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

בדיון אישר התובע כי תמורת כרטיסי הטיסה הושבה לו. למרות זאת טען התובע כי עומדת לו זכות תביעה נגד סוכנות הנסיעות מאחר שהסכום הושב באיחור.

...

אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 2.

התוצאה: אשר על כן אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע 1,000 ₪ בתוספת 300 ₪ הוצאות משפט.

אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 2.

התובעים פעלו אל מול חברת האשראי לביטול החיוב שחויבו בו כלפי סוכנות הנסיעות, ולאחר שבוטל החיוב הגישה סוכנות הנסיעות תביעה כנגד הנתבעים בגין ביטול החיוב.

לאחר שתביעתה של סוכנות הנסיעות נדחתה בבימ"ש השלום (תוך קביעה כי במועד ובנסיבות בהן בחרו התובעים לשוב לביתם לא ניתן היה לצפות מהם כי ימשיכו וימתינו בתנאים כפי שהוצגו שם למועד טיסה בלתי ידוע) הגישה חברת הנסיעות ערעור על פסה"ד. בהחלטתו, לאחר שהותיר ביהמ"ש המחוזי (במסגרת ע"א (מחוזי ת"א-יפו) 23105-03-16) את הקביעות העובדתיות אשר בפסה"ד של בימ"ש השלום על כנן, קבע ביהמ"ש כי סוכנות הנסיעות היא איננה "מארגן הטיסה" וכי בהתאמה, לא עמדה לנתבעים שם (התובעים כאן) זכות לבטל את החיוב, הן בהיעדר יריבות ישירה מכח חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי תנאיה), התשע"ב-2012 (להלן: חוק שירותי תעופה), והן בשל העובדה שלטעמו מילאה סוכנות הנסיעות את כל החובות המוטלות עליה כלפי הנוסעים, שכן אין לצפות ממנה כי תעמוד בקשר עם כל נוסעיה בהיתחשב בנסיבות אשר נוצרו, למתן מענה בזמן אמת.

הנתבעת טענה כי בשל העיכוב הרב שנוצר נאלצה לקחת את נוסעי הטיסה למלון באילת לשם התרעננות ולארוחה, וזאת על אף קשיי ההתארגנות בסד הזמנים ואילוצי התקופה, וכי כל הנוסעים למעט התובעים יצאו לדרכם בטיסה שיצאה באיחור וניצלו את חופשתם (בדיון שנערך כאן סייגה הנתבעת וציינה כי זוג אחד נוסף בלבד נעדר מן הטיסה).

...

כאמור, שוכנעתי כי שירותים כאמור לא ניתנו על ידי הנתבעת או מי מטעמה עד לשעה 18:00, והתרשמתי, בין היתר על סמך העובדות המפורטות בפסק דינו של בימ"ש השלום בהליך שבו לקחה הנתבעת חלק (כנתבעת מס' 5 שם) בת.א. 31922-09-15 הנ"ל, כי הנתבעת אף לא הקפידה על מערך המעניק מענה הולם ללקוחות השונים בכל הנוגע לתיאום אל מול הנהלת השדה ואל מול חברת התעופה שאמונה היתה על הוצאת הטיסה לדרכה.

כן אציין כי מקובלת עליי טענת הנתבעת לפיה מחויבת היתה בתשלום אגרת מיסי הנמל מעת שהוחתם דרכונם של התובעים כאן, לאור סבירות הטענה ובהיעדר ראיה לסתור.

בנסיבות אלו דומני כי יש להורות על ביצוע השבה חלקית בלבד, ואני קובעת כי הנתבעת תשיב לכל זוג תובעים 50% בלבד משיעור התמורה ששילמו.

בהחלטתו בעיניין, ציין בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן) כי העירעור מעורר שאלה משפטית עקרונית, שטרם התגבשה לגביה גישה אחידה – "האם ניתן לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש בתביעה נגד המוביל האוירי בגין איחור בקבלת כבודה לאור סעיף 29 לאמנת מונטראול" – והעביר את הדיון בעירעור להרכב תלתא.

אף דין החוזים הישראלי מרחיב את תרופת הפיצויים לנזק "שאינו נזק ממון", דוגמאת עוגמת נפש (סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; ראו גם בר"ע (מחוזי ב"ש) 630/01 דלומי נ' דיזנהויז שירותי נסיעה ותיירות בע"מ (6.11.2001), ובר"ע (מחוזי ב"ש) 777/00 דודפור נ' חברת ש. רפפורט (20.7.2001) [שם נקבע, בהקשר של תביעות נגד סוכני נסיעות, שבית המשפט לתביעות קטנות רשאי להדרש לתביעת פיצוי בגין עוגמת נפש]).

במוקד פסקי הדין הללו עמדה השאלה האם ניתן לפסוק לנוסע פיצוי מכוח נורמות חיצוניות לאמנת מונטראול – ה- "UK Disability Regulations", במקרה של Stott [נוסע בעל מוגבלות שאופן הטיפול בו ובאישתו גרם לפגיעה ברגשותיו], וה- Official Languages Act בעיניין Thibodeau [שם נפגעו זכויותיהם הלשוניות של נוסעים, שחברת התעופה לא סיפקה להם שירות בשפה הצרפתית] – ובשני המקרים השיבו לכך בתי המשפט בשלילה.

...

מבלי לקבוע, אפוא, מסמרות לגבי היקף האחריות לפי סעיף 17(1) לאמנת מונטריאול – שבא בנעלי סעיף 17 לאמנת ורשה – יש באוריינטציה הפרו-צרכנית של הלכת דדון כדי להקרין על פרשנות סעיף 19 שבמוקד ההליך דנן, ולתמוך בגישה המאפשרת להטיל על המוביל אחריות לנזק נפשי טהור.

ראשית, סבורני כי מן הבחינה האנליטית אין בשלילת האחריות לנזק נפשי טהור במקרי תאונה כדי להוביל, מיניה וביה, למסקנה דומה בנוגע לנזקי איחור.

סוף דבר תשובתנו לשאלה האם אמנת מונטריאול מאפשרת להטיל על המוביל אחריות לנזק לא ממוני – דוגמת עוגמת הנפש שנגרמה למשיבים דנן – במקרים של איחור בתובלה האווירית, היא בחיוב.

בחודש אפריל 2022, רכשה התובעת באמצעות הנתבעת שהיא סוכנות נסיעות, שני כרטיסי טיסה מתל אביב לאיסטנבול, דרך חברת התעופה טורקיש אירליינס.

התובעת מבקשת החזר בגין עלות בגדים שנזרקו מהמזוודה, וסך של 105 דולר ששולמו בגין המזוודה וכן פיצוי בגין איחור בטיסה לארץ.

בנוסף, טוענת הנתבעת, כי מאחר שהאירועים המוזכרים בתביעה, והנזקים הנלווים להם טוענת התובעת, נובעים מעיכוב טיסה, הרי שבכל הקשור לכך קיים ייחוד עילה כנגד המוביל האוירי, במקרה דנן, חברת התעופה, והיא שאחראית לטיסה וזאת בהתאם להוראות הדין.

...

עיון בגרסאותיה השונות של התובעת מביא למסקנה כי קיים קושי להבין מהו הנזק האמתי שנגרם לתובעת.

אשר על כן, הגעתי למסקנה לפסוק לתובעת פיצוי בשיעור של 1,000 ₪.

בעניין ע"א 6720/99 – מתן פרפרה נ' ארתור גולדו (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 28.08.2005) נאמר כי "אכן, יתכנו מקרים בהם משתכנע בית המשפט כי קיים נזק שמן הראוי לפצות עליו וכי בהיעדר פיצוי תקופחנה באופן ממשי זכויותיו של הניזוק. במקרים אלה אין זה מן הנמנע כי בית המשפט יפסוק פיצוי על דרך האומדן הגלובאלי "על הצד הנמוך והבטוח, לשם שמירה על האיזון הראוי". בנוסף לסכום זה תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך של 200 ₪.