תביעה נגד משרד ראיית חשבון בגין ניהול לקוי של קופת גמל

השופט אילן איטח לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האיזורי בתל אביב-יפו מיום 15.9.11 (השופטת שרה מאירי ונציג הציבור מר א. חן; ד"מ 3835/09; ס"ע 19035-05-10), שבה נדחתה בקשת המערערת לנהל את תביעתה כנגד המשיבה בשל אי הפרשת דמי גמולים לקופת גמל, כתובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן – החוק).

ביום 4.7.07, למעלה משנה לאחר סיום העבודה, ביקשה המערערת "גמר חשבון" ובמסגרתו חתמה על כתב סילוק[footnoteRef:1], שבו הצהירה כדלקמן: "קבלתי סילוק מלא ומוחלט של כל מה שמגיע לי כחוק בגין תקופת עבודתי בחברה, אני מאשר כי אין לי ולא תהיינה לי תביעות או טענות כלשהן בגין תקופת עבודתי בחברה" (להלן – כתב הסילוק).

בית הדין קבע כי ראיות החברה, הגם שהיו דלות והתמצו בעיקר בהצגת תלושי שכר בודדים של עובדים ולא בדרך של הצגת התמונה המקיפה, "הנה ראייה לכאורה, לשלילת טענת השיטה, ודאי לשלילת הטענה העקרונית! ונזכיר – עסקינן בעדות סתמית של התובעת ומאד לא משכנעת ונשמעו הדברים יותר כחזרה על טענה שהושמה בפיה!". פניה מוקדמת – בהסתמך על הנפסק בפרשת אייל[footnoteRef:3] בעיניין חובת הפנייה המוקדמת למעביד טרם הגשת הבקשה נקבע כי במקרה דנן הפנייה המוקדמת לחברה נדרשה על אחת כמה וכמה, לאור העובדה כי המערערת הגישה את בקשתה לניהול התביעה כתובענה ייצוגית כשנה לאחר שהוגש כתב התביעה מטעמה.

לאור פגמים אלה נקבע כי המערערת לוקה בחוסר תום לב, וכי קיים חשש שגם עניינם של חברי הקבוצה ינוהל בחוסר תום לב והם עלולים למצוא עצמם כצד להליך שנוהל שלא כראוי.

] "4. אף שהמערערת הוכיחה את תביעתה האישית, תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי, שהיא לא עמדה במידה מספקת בנטל להוכיח כי מה שאירע לגביה – חיובים בתשלום עבור שירותי תוכן שלא ביקשה ולא אישרה – אירע גם בעיניינה של 'קבוצה' של תובעים ייצוגיים, ועל כן מדובר ב'שיטה' של הנתבעת. לא אכחד: מה שקרה בעיניינה של התובעת, ובפרט ולאור העובדה שמוקדני השרות של המשיבה נהנים, כפי שהובהר, מתמריצים על רישום לקוחות לשירותי תוכן – יש בו כדי לעורר חשד נגד המשיבה. גם הנכונות, בדיעבד, אחרי פסק הדין בעניינינו, להגיע עם רשף [תובע נוסף שהגיש תביעה נגד פרטנר תיקשורת בע"מ ובקש אף הוא לאשרה כייצוגית, באותה עילה – א.א.] לפשרה, יש בה כדי לחזק את התחושה כי יש דברים בגו וכי אין המדובר בכשל של נציגת שירות אחת. עם זאת, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואנו מוגבלים בהליך זה לעובדות שהוכחו בערכאה הדיונית. נראה לי כי המערערת לא עשתה די כדי לעמוד בנטל הנידרש להוכחת העובדות באופן שיצדיק אישור התובענה בתובענה ייצוגית. על כן לדעתי צדק בית המשפט כשקבע כי לא די במה שהובא לפניו כדי לקבוע שהונחה תשתית ראייתית לכאורה לכך שהמשיבה נוהגת כ'שיטה' או כדרך עבודה לעודד מוקדני שירות לחייב את לקוחותיה בחבילות תוכן ללא הסכמתם. משכך לא הוכח, אף לא לכאורה, כי קיימת קבוצה שקיימת לה עילת תביעה. בצדק נימנע בית המשפט מלהסתמך על פרסומים שונים באתר האנטרנט או על פרסומים שונים של משרד התיקשורת. ודוקו: העובדה שהמערערת לא הציגה בבית המשפט ראיות מספקות אין משמעותה כי אין המשיבה נוקטת בשיטה לה טוענת המבקשת. פירוש הדברים הוא, בפשטות, כי לא הונחו בפני בית המשפט ראיות מספקות להוכחת הטענה. לא על דרך זו מוכיח תובע כי התביעה שהגיש כשירה להתברר בתובענה ייצוגית.

...

השנייה, לא מצאנו ממש בטענה כי מתלושי השכר שהציגה החברה לא ניתן ללמוד כי העבירה דמי גמולים לקרן הפנסיה.

לאור המקובץ – לא שוכנענו כי יש עילה להתערב בקביעת בית הדין האזורי, שלפיה לא עלה בידי המערערת להרים את הנטל לשכנע בקיומה של קבוצה.

סוף דבר – הערעור נדחה.

החברה הגישה תביעה נגד חברת מ.א.ן, ולדבריה ניתן פסק דין בהעדר הגנה בהליך זה. נגד החברה הוגשה תביעה של קבלן משנה נוסף שהיה קשור למיזם מגדלי גבעת שיר, מר זוהר שיינמן, אשר טען כי עבד במיזם ללא תמורה.

שנית, אף אם אכן נפלו ליקויים באיכות העבודה, לא נסתרה טענת העובד, כי לא הוא היה הגורם המופקד על בדיקת תקינות העבודה, והגורם שאישר את ביצוע העבודה כנדרש היה מנהל העבודה בשטח, וכלשונו: "ש. אתה מסכים איתי ששם היו צריכים לעשות שתי שכבות של ציפוי קרמי?

מעבר לכל זאת, אף אם נניח כי אכן נפלו ליקויים של ממש בעבודת קבלן המשנה, לא הוכח כי נגרמו לחברה נזקים כספיים, והאם נגרע חלק מן התמורה ששילם היזם.

היעדרויות העובד מהעבודה העובד לא עבד כל יום במשרדי החברה, ועיקר עבודתו הייתה בשטח, לצורך ניהול מיזמים מטעם החברה.

(4)   סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קבוצי או על פי חיקוק; (5)   תשלומים שוטפים לקופות גמל.

(6)   חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה; (7)   מקדמות על חשבון שכר עבודה.

סיכום לאור כל האמור נדחית התביעה, פרט לכך שהעובד ישיב לידי החברה תוך 30 יום את מכשיר הטלפון הנייד שניתן לו. התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי, כך שהחברה תשלם לעובד תוך 30 יום את התשלומים הבאים: פיצוי חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויים בסך 8,208 ₪, בנכוי כל סכום שהופקד בפועל עבור העובד בקופה, ככל שהופקד, כפוף להצגת אישור הקופה.

...

החוזה לא נחתם בסופו של דבר, בשל מספר מחלוקות בין הצדדים הנוגעות לתוכנו.

התביעה בהקשר זה נדחית.

התביעה ברכיב זה נדחית.

סיכום לאור כל האמור נדחית התביעה, פרט לכך שהעובד ישיב לידי החברה תוך 30 יום את מכשיר הטלפון הנייד שניתן לו. התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי, כך שהחברה תשלם לעובד תוך 30 יום את התשלומים הבאים: פיצוי חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויים בסך 8,208 ₪, בניכוי כל סכום שהופקד בפועל עבור העובד בקופה, ככל שהופקד, כפוף להצגת אישור הקופה.

התביעה הוגשה, בין היתר, על רקע דוח ביקורת שנערך לבקשת משרד האוצר ובו נתגלו ליקויים רבים שנפלו לכאורה בהתנהלות נושאי המשרה – המשיבים דכאן.

עוד נקבע וזה העיקר לענייננו, כי בכפוף להתקיימות התנאים המתלים שנקבעו בהסכם הפשרה, קבוצת הקרן מוותרת על כל תביעה, דרישה או טענה נגד קבוצת ההסתדרות (לרבות ההסתדרות הלאומית וקופת חולים) "ו/או כלפי נושאי המשרה שלהם או של מי מהם (בעבר ובהווה)", בעניינים שנוגעים בין היתר לשירותי התפעול (קרי, שירותי הניהול שהעניקה ה.ע.ל תשורה לקרן); כל ארוע שאליו מתייחס דוח סווירי; וכן כל ארוע שידוע לקבוצת הקרן במועד החתימה על הסכם הפשרה.

בהנתן האמור, נקבע כי משהוכח שהליך קבלת ההחלטות בדירקטוריון הקרן ובועדות המשנה היה תקין; כי ההשקעות מצאו ביטוי בדוחות הכספיים; וכי השפוץ נעשה בידיעה של הרגולטור המפקח במשרד האוצר – לא נפל כל פגם בכך שהועברו כספים למלון לטובת שיפוצו, כאשר מדובר היה בשפוץ והשקעה בשלבים ובראייה לטווח ארוך.

נקבע כי הנתונים בדבר השקעות הקרן במלון היו גלויים לאנשי משרד האוצר ולעמיתי הקרן במסגרת דוחותיה הכספיים של הקרן; וככל שהעמיתים לא היו מרוצים מהתנהלות הקרן, כבר אז ועוד קודם למינוי המנהלת המורשית, עמדה להם האפשרות להתערב בהליך קבלת ההחלטות של הדירקטוריון ולהגיש תביעה נגזרת נגד חבריו.

בפסיקה מקדמת דנא עמד בית המשפט העליון על מאפייניהן הייחודיים של קרנות הפנסיה הותיקות, ובהם הערבות ההדדית בין המבוטחים ועיקרון השויון ביניהם: "בין העמיתים בקרנות הפנסיה קיימת ערבות הדדית לגבי כלל המבוטחים. כל מבוטח יקבל, כשיארע ארוע בטוחי, את המגיע לו מהקרן – מהקופה הכללית – לפי תקנות הקרן, כפי שיהיה בתוקף אותה שעה, ללא קשר לשאלה, כמה הפריש או כמה הופרש על-ידי מעבידו בגינו לקופת קרן הפנסיה. לא כן בביטוח מנהלים. כאן נקבע הסכום שיקבל המבוטח על-פי פוליסת הביטוח שבין המבוטח לחברת הביטוח, וסכום זה אינו קשור בביטוחים שנעשו על-ידי אחרים בחברת הביטוח ואין חברת הביטוח רשאית לשנותו. תנאי הביטוח, לרבות התשואה שיקבל בגין כספים ששילם לחשבון החסכון שלו בחברת הביטוח, קבועים למשך כל תקופת הביטוח. יוצא, שלעומת ביטוח אישי הקיים לגבי כל מבוטח בחברת הביטוח, הביטוח בקרנות הפנסיה הוא ביטוח שיתופי, על פיו יש בכספים המופרשים היום לקבוע גם את מצבם של מבוטחים במשך תקופה ארוכה בעבר וגם את מצב המבוטחים של המחר." (ההדגשות שלי-ע'ב') (בג"ץ 2010/90 היתאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מה(1) 405, 413 (1990)).

במוקד עבודתו של הצוות עמדו סוגיות של ניגודי עניינים בניהול קופות הגמל, וחתירה להגברת התחרות בשוק (ראו: בג"ץ 2030/12 הדר נ' הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון משרד האוצר, פסקה 10 (26.2.2013) (להלן: עניין הדר)).

ועתה לטענה כי ההשקעות בשפוץ המלון נעשו תוך הפרה של כללי ההשקעה שחלו באותה תקופה על קרן הפנסיה, כפי שפורטו בסעיף 41כ לתקנות מס הכנסה שכותרתו "השקעות של קופת גמל לקצבה". לנוכח חשיבותם של כללים אלה, אביאם כלשונם: (א) קופת גמל לקצבה תשקיע את כספיה כך שנכסיה המשוערכים לפי הוראות תקנה 41ו, יהיו מושקעים בהשקעות ובשיעורים הבאים: (1) לפחות 93% באיגרות חוב מיועדות, איגרות חוב מוכרות, איגרות חוב של מדינת ישראל, מניות של קופה להשקעות וזכויות במקרקעין שנרכשו עד 29 באוגוסט 1957; (2) עד 2% באיגרות חוב סחירות שאינן של מדינת ישראל; (3) עד 2% במניות סחירות או בתעודות הישתתפות, לרבות ניירות ערך שבהסדר; (4) עד 4.5% בכל השקעה לפי שיקול דעת הקופה, לרבות פיקדונות קצרי מועד בשקלים חדשים ומקרקעין שנרכשו אחרי 29 באוגוסט 1957, ובילבד שסך כל שיעור ההשקעה במקרקעין לא יעלה על 1.5%.

...

משלא הוכח כי הסכם הפשרה נסוב על אותן העילות שעומדות ביסוד התביעה, לא ניתן לקבוע כי הסכם הפשרה מיצה את עילותיה של המערערת בקשר למשיבים; ודומה כי מדובר בטענה מוקשית מקום שבהסכם צוין באופן ברור ויותר מפעם כי הצדדים שומרים לעצמם את הזכות לתבוע את "הנתבעים". נוסף על כך, מאחר שהמשיבים אינם צד להסכם הפשרה, לכאורה לא הייתה מניעה להגשת הודעת צד ג' בהליך בבית המשפט המחוזי כלפי אותן החברות שהן צד להסכם הפשרה; והמשיבים בחרו שלא לעשות כן. בהינתן כל האמור, הוראת הוויתור אינה חלה על התביעה ועל כן לא היה מקום לדחותה מטעם זה. שאלת התיישנות התביעה בנושא המלון ושיפוצו בית המשפט המחוזי קבע כי אף אם היה מגיע למסקנה שלמערערת עילת תביעה כלשהי בעניין ההשקעה במלון, התביעה נדונה לדחייה מחמת התיישנות.

אציין בהקשר זה כי לא שוכנעתי כי בתקופות הרלוונטיות כיהנו בקרן נושאי משרה "תמימים" שידעו על העובדות שעומדות ביסוד התביעה ויכולים היו לנקוט בהליך המשפטי.

סוף דבר אם תישמע דעתי, נורה על דחיית הערעור ונותיר את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי על כנה.

במסמך בעיניין זה מיום 4.11.14 מטעם מנהל החברה, צוין כי על-פי נוהלי החברה, החוקר הפרטי שביצע את החקירה הנ"ל (רמי דר) מסר את הדו"ח בכתב-ידו לאישורו של מנהל החברה, אשר ערך אותו ואישר להדפסה; כי הקלדנית הדפיסה את הדו"ח הסופי ומציינת בצִדו הימני של העמוד את ראשי התיבות של החוקר ושלה; וכי כך בוצע גם בחקירה הנדונה, שכן כפי ניתן לחזות בדו"ח החקירה – צוינו בצִדו הימני התחתון של העמוד ראשי התיבות של החוקר ר.ד. ולצִדם שמה של הקלדנית – ת.נ. (תמי נחמני).

מהדו"ח עולה, בין-היתר, כי האב דימנטי, ואינו מודע לירידה במצבו; כי חודש וחצי עובר לכתיבת הדו"ח, הפך העותר למטפל העקרי בחייו של האב, במקומה של הבת (אחותו של העותר); וכי העותר "לקח את חיים אביו אליו לעמנואל ומעוניין שאביו יהיה בבית אבות בסמוך אליו". ביום 23.12.12 פנתה עמידר לבית-משפט השלום בתביעה נגד העותר ואביו; וביום 15.7.13 הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק-הדין, לפיה העותר יפנה את הדירה עד ליום 15.1.14 – אך יהא רשאי להגיש מסמכים לצורך בירור זכויותיו כ"דייר ממשיך" בדירה, וככל שיימצא כי עומדות לו זכויות כאמור – לא יבוצע פסק-הדין (תא"ח 44561-12-12 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חיים אנקרי ואח' (15.7.13)).

העותר הגיש לועדת האכלוס העליונה בקשה חדשה כאמור וטען, בתמצית, כפי שעולה מכתבי-הטענות, כי מספר הטלפון שלו (הרשום על-שם עסק שהיה בבעלותו, כפי שעולה מדו"ח פירוט חשבון שצרף) מופיע בדו"חות ביקורי המעגל כ"איש קשר" לחברת עמידר, באופן שמוכיח את מגוריו בדירה; וכי יש להפחית ממשקלם של דו"חות ביקורי המעגל, הנסמכים על פרטים שמסר אביו בעת הביקור – הואיל והאב היה דימנטי, כפי שעולה ממסמכים רפואיים שצרף.

לשיטת המשיב, טענת העותר לפיה נאלץ להוציא את אביו מהדירה בחורף 2012 בשל מצבה הלקוי, ניגפת הן באמור בדו"ח הסוצאלי ובדו"ח החקירה, והן בעובדה שהעותר ואביו מעולם לא פנו למשיב או לעמידר בבקשה לתקן את הליקויים או בטענה כי בעטיים של הליקויים לא ניתן להתגורר בדירה בחודשי החורף; לכן לא ניתן להיבנות בדיעבד מטענה זו, מה-גם, שמדובר בטענה כבושה שהועלתה רק בכתב-העתירה המתוקן.

נקודת המוצא לדיון בעניינינו, היא כי אין מניעה שועדת האכלוס העליונה תיסתמך בהחלטותיה על האמור בדו"חות ביקורי המעגל (ראו והשוו: עע"מ 2827/07 רחל חיות נ' משרד הבינוי והשיכון (23.11.08); ועת"מ (י-ם) 35135-05-10 יעקב לויה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (16.11.10)); ובפסיקת בתי-המשפט המנהליים אף נקבע, כי דו"חות ביקורי המעגל מהוים ראייה מרכזית בנוגע להחלטות בעיניין זה, ויש להעניק להם "משקל עודף" (ראו למשל: עת"מ (חי') 37146-05-13 יצחק מלפוף נ' משרד הבינוי והשיכון (20.5.14); עת"מ (ת"א) 23650-07-12 אברהם בן שמואל נ' מדינת ישראל – משרד השיכון (23.4.13); ועת"מ (חי') 11500-04-09 גזל יוסף סלח נ' משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי (2.11.09)).

שנית, המכתבים שהציג העותר אשר נשלחו עבורו לכתובת הדירה, מטעם הבנק וקופת הגמל, נערכו בין השנים 2003-2001, קרי – זמן רב עובר לתקופה הרלבנטית; מה-גם, שאין בעצם המשלוח למען הדירה כדי להעיד על מגורים במקום, כפי שקבעה הועדה, זאת בפרט כאשר בשנת 2003 נרשם העותר במירשם האוכלוסין תחת כתובת מגורים בתל-אביב.

על-יסוד האמור מתעוררת השאלה, האם בכך אף נקטע רצף המגורים בדירה – הן של האב והן של העותר; זאת, מבלי שניתנה הודעה אודות המעבר לעמידר או למשרד השיכון, אף אם נעשה הדבר בשל ליקויים בדירה, כנטען.

...

לאחר עיון במסמכים האמורים סבורני, כי החלטת הוועדה בעניין זה באה בגדרו של מתחם הסבירות.

עם זאת, הואיל וממילא אין מקום להתערב במסקנה כי לא הוכחו מגורים משותפים של העותר בדירה עם אביו לפני יום 21.3.11 – שעה שהעותר נדרש להראות כי התגורר עם אביו בדירה למצער מיום 4.7.09 – הרי שהדיון בשאלה זו מתייתר.

הנה-כי-כן, במסקנת הוועדה, על-יסוד התשתית הראייתית שהונחה לפניה, לפיה לא הוכח כי העותר התגורר עם אביו בדירה בתקופה הרלבנטית – לא נפל פגם של אי-סבירות, ולפיכך לא קמה עילה להתערב בה. התוצאה אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

(4) הנתבע כלל לא התייחס לדברי התובע ולטענותיו, לא השקיע את מרצו כנדרש ותוך זלזול גמור בתובע הגיש בקשת רשות להתגונן כללית, לא ספציפית שלא העלתה ראשית ראייה מטענות שהעלה התובע בפני הנתבע וכפי שאפשר לראות, הרי מלכתחילה לא היה לתובע סיכוי להיתגונן בתביעה שהוגשה נגדו באמצעות הבקשה להיתגונן כפי שהגיש הנתבע, שהייתה לא מפורטת ולא נתמכה בשום תצהיר מפורש.

(9) לאחר שנתקבל פסק דין כנגד התובע במשרד הנתבע, משום מה שכח הנתבע לשלוח את פסק הדין ועל כך נודע לתובע רק באמצעות קבלת אזהרה מתיק ההוצאה לפועל, לאחר שעבר זמן רב מקבלת פסק הדין, ובכך סגר הנתבע ברשלנותו את הגולל על התובע להגיש ערעור על פסק הדין.

(10) כיום לאחר עיקולי כספים רבים וביניהם קופת הגמל שהיתה לתובע ולאחר שהתובע משלם במשך כשנתיים וחצי סכום חודשי של 300 ₪ במסגרת צו התשלומים, עומד סכום החוב על 200,000 ₪.

בתאריך 4.9.00 נערך דיון בבקשות רשות להגן שהוגשה בתביעה זו. לאחר חקירת הנתבע על ידי ב"כ הבנק וחרף הליקויים הרבים בהכנת בקשת הרשות להגן, ניתנה לתובע רשות להגן בטענה אחת בלבד וזאת רק בזכות הסכמת ב"כ הבנק.

מקריאת כתבי הטענות, בשתי התביעות ביקשו הבנקים פסקי דין נגד התובע אשר היה בעל חשבון או ערב בחשבון שנוהל בשם חברה בה היה בעל מניות, ואשר ניהלה עסק של קייטרינג ואולם חתונות "הבית האדום" "קייטרינג ג.י.פ אולמות שמחה ואירועים בע"מ". עסק שהתנהל בשיתוף בין התובע ובין פייבושביץ.

...

סבורני עוד כי השחרת פניו של עורך דין עבאדי לא הייתה במקום שכן יכול וטעה במקרים אחרים ושילם את חובו לחברה דרך סנקציות של לישכת עורכי הדין, אך אין בהחלטות אלה להוסיף דבר וחצי דבר לעניין אשר הוא נשוא הדיון.

סופו של יום אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור שכ"ט עו"ד. ניתן היום ז' חשון תש"ע 25/10/2009 בהיעדר הצדדים.