תביעה נגד מקומון זמן השרון בגין פרסום לשון הרע

עסקינן בתביעת לשון הרע לפי חוק לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), בסכום של 500,000 ₪ נכון ליום הגשתה בתאריך 12/4/07, הנובעת ממכתב שפירסם הנתבע במקומון "חדשות קיסריה" (להלן: "המקומון") ביום 28/3/07, במדור שיועד למכתבים שנשלחים למקומון ע"י אנשים פרטיים/קוראים בשם "הבמה" (להלן: "המכתב").

ראוי עוד לציין כי בהכרעת הדין המשמעתית (כשבמסגרת התיק המשמעתי הואשמה התובעת גם בזיוף חתימתה של אילנה על שני תצהירים) זוכתה התובעת, תוך שבית הדין מציין את הרושם השלילי שעשתה עליו עדותה של אילנה, והמניע שלה להגשת התלונה בנידון כנגד התובעת, לנוכח התביעות המתינהלות בעיניינה של אילנה [התביעה של התובעת את אילנה לשכר טירחתה (ת.א. 1111/07) תביעת לשון הרע (ת.א. 1112/07) והתביעה הנדונה].

יחד עם זאת יש להדגיש, כי עילתו של התובע מצומצמת רק לאותם קטעים מהפרסום שבגינם תבע, ואין הוא יכול לטעון שהפירסום כולו מהוה לשון הרע אלא אם טען זאת בתביעתו.

כשנשאלה התובעת מדוע לא הזמינה לעדות מי מהלקוחות הפוטנציאליים הנטענים השיבה כדלקמן (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 3-8): לגבי מיכל ורדי - היא עברה להוד השרון והיא לא הצליחה לאתר אותה.

לא בכדי לטעמי המכתב פורסם זמן קצר לאחר שהתובעת תבעה את אילנה תביעת לשון הרע בסכום של 60,000 ₪ שהעתקה צורף כנספח ט' לת/1 (ת.א. 1112/07 שניפתח ביום 14.1.07).

...

היות ולגרסת הנתבע כתב את המכתב ופרסם אותו לאחר שנחשף לראשונה לתובעת בעקבות "תקרית המזוודה" (מונח שאנו המצאנו לתיאור תקרית שאירעה בין התובעת לאילנה, בעקבותיו עורבו הנתבע ואשתו במערכת היחסים שבין השתיים הנ"ל), נתאר בקצרה את השתלשלות העניינים בין התובעת לאילנה, הרלוונטים לתביעה זו, כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירי הצדדים.

בסופו של דבר פורסם המכתב, שלגרסת התובעת, עליה נעמוד בהרחבה להלן, תוכנו בחלקים מסוימים (שגם יפורטו להלן) מהווה "פרסום לשון הרע" כלפיה על פי החוק.

יחד עם זאת, ציינתי כי: "על אף כל האמור לעיל, וודאי שלצורך ההכרעה בתובענה יש להתייחס בעיקר לעובדות שנטענו כשקריות בכתב התביעה (בסעיף 31), כי רק בהם ראתה המשיבה (התובעת- ח.ש.) כדברים פוגעים. יחד עם זאת, כפי שציינתי אין מקום למחוק את הסעיפים שצויינו לעיל, שכן היתה להם התייחסות בכתבי הטענות ו/או מצידו של המבקש עצמו. כמה הם ישפיעו על ההכרעה בתיק, ובמסגרת העובדות השקריות הנטענות בסעיף 31, על כך צריך המבקש לטעון בסיכומיו, כפי שעשתה זאת המשיבה, ובמסגרת פסק הדין אחליט בדבר". בסיכומיהם אכן התייחסו הצדדים גם לאמירות הנוספות במכתב.

יחד עם זאת, ובמכלול השיקולים לחומרה (כוונה לפגוע) ולקולא (כמפורט בסע' 165 לעיל), סבורני כי סכום פיצוי בשיעור של 7,500 ₪ יהיה סביר וצודק בנסיבות המקרה דנן.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מחייב הנתבע לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד, סך של 7,500 ₪ כסכום פיצוי כמפורט לעיל.

לנוכח התוצאה לעומת סכום התביעה, ולנוכח העובדה כי אמירה אחת במכתב המייחסת מעשה זיוף לתובעת הוכחה כאמת, החלטתי לא לעשות צו להוצאות.

הנתבעים חברו יחד, עם אשת הנתבע 1, והפיצו על התובע שקרים ודברי לשון הרע, כדלהלן: במהלך חודש דצמבר 2016 טען הנתבע 1 בפני מר רמי לוי, מנהל רשת המרכולים, עוזרו מימון אביטן, וציבור אנשים, שהתובע "גונב אותו" ועוד טענות קשות רבות שקריות כנגד התובע.

לצרכי התביעה התובע הפך את לוח הזמנים, כך שטען כי כנקמה לפיטורים הנתבע 1 התלונן נגדו.

אין בתלונותיו של הנתבע 1 בפני הגורמים הללו משום פירסום לשון הרע, נוכח ההגנות המנויות בחוק.

הפצת לשון הרע על ידי הנתבע 2 בדבר קבלת שוחד לטענת התובע, שלח הנתבע 2 הודעה למנהל מיפעל רולדין, מר אמנון צורף, וטען כי התובע משלם שוחד לסגן ראש המועצה האזורית לב השרון.

ממילא, אין הטענות עומדות בחובת הפרוט המוטלת על התובע, כפי שנפסק בעיניין ע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס. פי גרופ בע"מ- אלי אסולין (16.9.13), בזו הלשון: "אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נידרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נידרש לפרט את נסיבות הפירסום ועובדות נוספות - מועד הפירסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, זהות המפרסם וכו'. כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב "לשון הרע" אלא גם את מרכיב ה"פירסום" ואת "העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים". אכן, המרכיב העקרי והחשוב ביותר הוא מרכיב "לשון הרע", ובנוגע אליו נקבע, כאמור, כי יש לפרט במפורש בכתב התביעה את המילים שנכתבו או שנאמרו.

...

התביעה בהקשר זה נדחית.

ממילא, אין הטענות עומדות בחובת הפירוט המוטלת על התובע, כפי שנפסק בעניין ע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס. פי גרופ בע"מ- אלי אסולין (16.9.13), בזו הלשון: "אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נדרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נדרש לפרט את נסיבות הפרסום ועובדות נוספות - מועד הפרסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, זהות המפרסם וכו'. כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב "לשון הרע" אלא גם את מרכיב ה"פרסום" ואת "העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים". אכן, המרכיב העיקרי והחשוב ביותר הוא מרכיב "לשון הרע", ובנוגע אליו נקבע, כאמור, כי יש לפרט במפורש בכתב התביעה את המילים שנכתבו או שנאמרו.

סוף דבר התביעה נדחית.

לטענת התובע, תאריך הארוע נשוא התביעה היה ביום 13.11.12 ( יום ג') כאשר התובע חילק סחורה בקוו קריית גת. מנגד טענה הנתבעת כי תאריך הארוע נשוא התביעה היה ביום 12.11.12 ( יום ב') כאשר התובע חילק סחורה בקוו השרון.

מנגד טענה הנתבעת כי לא פירסמה את דבר פיטוריו של התובע בשל חשד לגניבה וגם אם היה פירסום כזה, שלא בידיעת הנתבעת, הרי שעומדת לה הגנת "אמת דיברתי". המסגרת הנורמאטיבית- סעיף 24(א) (1ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, קובע כי לבית הדין סמכות ייחודית לידון בתובענה של עובד נגד מעסיק או נושא משרה אצלו בקשר ליחסי עבודה שעילתה עוולה אזרחית חוק איסור לשון הרע.

אשר לטענת התובע כי הנתבעת פירסמה לשון הרע בפני עובדיה האחרים, נעזר התובע בעדותה של הגב' שבייב ומר רון עוזיאל אשר הועסקו ע"י הנתבעת בזמנים הרלוואנטיים לתביעה.

...

סוף דבר: תביעת התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ,מתקבלת.

התביעה לפיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, נדחית.

הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין סך של 10,500 ₪ בגין פיטורים שלא כדין, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 30803-05-17 מכלוף ואח' נ' בן שושן לפני כבוד השופט רונן אילן התובעים: 1. גדי מכלוף 2. טופ במרחבי השרון ייזום בע"מ באמצעות ב"כ עו"ד בעז בן צור ועו"ד דיקלה סירקיס הנתבע: חגי בן שושן באמצעות ב"כ עו"ד תום נוימן ועו"ד רונית זמר-כהן פסק דין

בעיניין נוסף, בתביעה אשר הגישה חברה בבעלות המרכז לשלטון מקומי ומדינת ישראל נגד יו"ר ועד העובדים בחברה, בטענה להוצאת לשון הרע, מצא בית המשפט (השופט נועם סולברג) לדחות את התביעה והוסיף בשולי פסק הדין היתייחסות לתכליתה (ת"א (י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במנהל השילטון המקומי בע"מ נ' אריה גור [פורסם בנבו] 13.7.09, פסקה 35): תביעת-סרק זו לא נועדה אלא לפגוע בנתבע ובתפקודו כיו"ר ועד העובדים.

זמן די והותר לגיבוש ראיות והצגת הסבר לביסוס סכום התביעה.

תביעה זו הוגשה בעקבות פרסומים אלו, כאשר לטענת התובעים יש בהם לשון הרע, ובעתירה לחיוב הנתבע בפצוי על נזק בסך כולל של 1,200,000 ₪.

...

משמע, גם אלמלא נדחתה התביעה בהיותה "תביעת השתקה" הייתה התביעה נדחית שכן אין בפרסומים כדי להוות לשון הרע.

כך נמצא שהתביעה הייתה נדחית אפילו היו הפרסומים לשון הרע ועל יסוד ההגנות שעומדות לנתבע.

אשר על כן אני דוחה את התביעה.

התובעת הגישה נגד הנתבע תביעה כספית לסך של 500,000 ₪ בעילה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965.

מכאן שלפי הגדרות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, הנתבע פירסם לשון הרע נגד התובעת.

כך לדוגמה בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 1726/21 מוחמד בכרי נ' ניסים מגנאג'י (פורסם במאגרים - 23/11/22) בפיסקה 75 לפסק דינו של כב' השופט שטיין: "בהקשר זה, אפנה לאמור בפיסקה 240 לפסק הדין קמא בעיניינם של פיצויים שנפסקים בגדריו של סעיף 7א לחוק לשון הרע: 'הפצוי [...] [נקבע - א.ש.] על דרך של אומדנה ותוך מתן הדעת לסוגיות רבות כגון, דרך הפירסום, משך זמן הפירסום, הקפו, תוכנו, השלכותיו, זהות הנמענים, היתנהלות שני הצדדים קודם ולאחר הפירסום, תפיסתו האישית של הנפגע את הפירסום, תפיסתו של הציבור את הנפגע כפועל יוצא של אותו פירסום, תגובתם לדרישות אלו ואחרות של הצד שכנגד, וכיוצא באלו'". ט'2 - היתנהלות הצדדים לאחר הפרסומים (אי הקטנת הנזק) התובעת העידה שבתאריך 24/2/20 בשעה 02:13 לפנות בוקר, פנתה אליה אשה לא מוכרת באמצעות תוכנת "מסנג'ר" והפנתה אותה לשני הציוצים של הנתבע (ס' 30 ונספח 2 לתצהירה).

עוד הוא הפנה לפרסומים של התובעת ברשתות החברתיות ובכתבה שפורסמה באתר האנטרנט של המקומון "צומת השרון" בדבר פעילותם של התובעת ושל אביה למען בעלי חיים (ס' 41-37 ונספחים 5-3 לתצהיר הנתבע).

שני "הציוצים" שצייץ הנתבע ברשת הטוויטר בעיניין התובעת תוך זמן קצר, על רקע פרסומיו האחרים מאותה תקופה, קשרו אותה וייחסו לה מערכת יחסים אינטימית ומינית עם מר בני גנץ, אישיות פוליטית בכירה ומי שהיה הרמטכ"ל ובהמשך גם שר הבטחון וראש הממשלה החלופי.

...

התובעת אמנם התבטאה ברשתות החברותיות בעניינים פוליטיים, התנדבה במפלגת "כחול לבן" והתראיינה לתקשורת לאחר שני הפרסומים, ואולם איני מקבל את טענת הנתבע שהפרסומים הועילו לה והתקבלו אצלה בברכה.

לאחר ששקלתי את מגוון השיקולים הבאים בחשבון, אני קובע כי על הנתבע לפצות את התובעת בפיצוי בסך כולל של 130,000 ₪, דהיינו סך של 65,000 ₪ בגינו של כל פרסום.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בסך של 130,000 ₪.