תביעה נגד מעסיק לאחר הסכם פשרה

ביום 22.10.19, קרי כחודש וחצי לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, הגיש העובד על ידי עורכי הדין חייט ושושן (להלן- באי כוחו) כתב תביעה כנגד המעסיקה (סע"ש 23552-10-19; להלן- התובענה השניה) בסך כולל של 583,832 ש"ח. המעסיקה הגישה בקשה למחיקה על הסף של תביעה זו בגין מעשה בית דין, לאור הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין.

...

השופטת חני אופק גנדלר לפנינו בקשת רשות ערעור, וכן בקשת עיכוב ביצוע, על החלטת בית הדין האזורי באר-שבע (השופט משה טוינה; פ"ה 2610-01-20) (להלן- ההחלטה), בגדרה נקבע כי: "8. בנסיבות הללו אין לראות בייפוי הכוח מחודש אוקטובר 2019 כייפוי כוח המסמיך את ב"כ התובע להגיש את התביעה הנוכחית, ומכאן שדין התביעה להימחק משהוגשה מבלי שלב"כ התובע ייפוי כוח להגשתה.

המסקנה אליה הגענו היא כי יפוי הכוח מאוקטובר 2019 כולל גם הרשאה להגשת תובענה לביטול הסכם הפשרה.

משכך, כולל הוא גם הרשאה להגשתה של בקשת רשות ערעור זו, ולכן נדחית טענת המעסיקה כי זו הוגשה ללא הרשאה.

סוף דבר – לאור כל האמור, הערעור מתקבל.

אותו הסכם פשרה הושג לאחר שהתקבלו מסמכים מהמעסיקה בהתאם לצוו גילוי מסמכים, אשר סתרו מעל כל ספק סביר את גירסתו של הנתבע, אשר בנגוד למעסיקה לא יכול היה לתמוך את גירסתו באף מיסמך, כאשר כל כתב התביעה הוכן רק על בסיס גירסתו.

האם ניתן להעלות על הדעת שסיפור כזה הוא סיפר אמיתי? מדוע התובע צריך לפנות לעורך דין שמייצג לרוב בבתי הדין לעבודה, לעשות לו הצגה שלמה, לנסוע, לחזור, לצלם מסמכים, לבקש לברר מה פשר הסכם הפשרה, והכל כדי להגיש תלונות? מה התועלת בדבר? מהחומר הקיים בתיק עולה כי הנתבע פנה לבא כוחו החדש ללא ידיעה שתביעתו נדחתה והוא ביקש בתום לב לחדש את ההליך נגד מעסיקתו.

...

אין בידי לקבל טענה זו. אינני רואה בכך שהתובע פנה לעורך דין בדיני עבודה, אינדיקציה לכך שלא חתם על המסמך שבמחלוקת, או אינדיקציה לכך שלא ידע על מה הוא חותם.

הנתבע עתר כאמור לדחיית התביעה לאחר שעיינתי בפסיקה בתיקים דומים וכאשר לקחתי בחשבון כי התובע הינו עורך דין ששמו הטוב הינו נכס חשוב שלו בעבודתו היומיומית, ולאור חומרת החשדות נגד התובע – חשדות בזיוף מסמכים – אני פוסקת שהנתבע ישלם לתובע סך של 40,000 ₪.

כמו כן אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע שכ"ט בסך של 10,170 ₪.

הנתבע הגיש בשם התובע תביעה על סך 2,575,622 ₪ בבית הדין האיזורי לעבודה בחיפה במסגרת סע"ש 26767-09-17 כנגד מעסיקתו לשעבר, חברת האם של מעסיקתו וכנגד מי שפיקח על התובע במשך מרבית שנות העסקתו מוטי חורי בעילות של היתעמרות בעבודה, לשון הרע, ופיטורים בנגוד לדין ובנגוד להסכמים קבוציים.

במסגרת זו כותב הנתבע כי "בכל הקשור להסכמים הקבוציים והזכויות הסוציאליות שנפגעו, זה דבר אחר ומעולם לא אמרתי שאתה צריך להתפשר על מה שמגיע לך (כמובן שגם כאן ישנם סיכונים משפטיים למשל בנסיוננו להחיל עליך הסכמים שנכנסו לתוקף לאחר פיטוריך)". באשר לטענת התובע לפיה הנתבע התרשל בכך שכלל את רכיב הפסד ההישתכרות בעתיד בכתב התביעה; אומנם לגבי רכיב זה העידה עו"ד ציגלר כי הוא בבחינת טעות (עמ' 6 ש' 21 – 24, 30 – 32), אך יחד עם זאת העידה כי לדעתה הנתבע "פעל הצורה הטובה ביותר בזמן אמת, שהוא חשב כדי לייצג אותך נאמנה" (עמ' 6 ש' 19 – 21).

בקביעת סכום שכ"ט עו"ד נתתי את דעתי לסכום התביעה שהוגשה; לאופי התביעה ולטענות שהופנו כלפי הנתבע ומקצועיותו; למשך זמן ההליך, לכמות וסוג העדים שנחקרו בדיון ההוכחות; להתנהלות התובע בהליך (אשר באה ליתר ביטוי בין היתר בכך שהתובע לא צירף את ההסכם לכתב התביעה וכן לא ציין במסגרתו את הסכם הפשרה) ולכמות הבקשות אשר הוגשו על ידו במסגרת הליך זה, אשר הוגדר כהליך בסדר דין מהיר; לאופן הגשת הסיכומים על ידי התובע (בזיקה להחלטתי מיום 22.3.2023); ולסכום שנקבע כשכר טירחה מינימלי מומלץ בכללי לישכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), תש"ס-2000.

...

כל אלו מובילים למסקנה כי הנתבע לא הפר את ההסכם.

לסיכום: לנוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

יחד עם זאת, מצאנו במקורותינו מקרא מפורש המורה "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג' ג').

לטענת התובע, לא היתקיימו התנאים הנדרשים על מנת שלכתב הוויתור יהיה תוקף, בין היתר, שעה שבא כוחו לא היה מעורב בו. התובע עותר לפסק דין הצהרתי הקובע כי: הסכם הפשרה מבוטל כמו גם פסק הדין שאישר אותו; כי התביעה המקורית תוחזר ותדון בבית הדין; וכן כי כל סכום שקבל מהנתבעת יופחת מהתשלום אשר יקבע בית הדין בסיום ההליך.

ביום 22.3.2023 הגיש התובע את תגובתו לבקשת הסילוק, במסגרתה טען, בין היתר, כי ההוצאות על תנאי שנקבעו בהחלטת בית הדין מיום 18.11.2020 התייחסו להגשת הליך של תביעה לזכויות עובד כנגד המעסיק ותביעה כזו תוגש רק לאחר ביטול פסק הדין בהליך המקורי.

...

עם זאת, נוכח זכות הגישה לערכאות, לא שוכנענו כי יש בכך כדי להצדיק את סילוק התביעה , עם זאת ככל והתובע לא ישלם את ההוצאות כפי שיפורט להלן, תביעתו תימחק בהתאם להחלטה שניתנה כבר בתיק הנוסף.

סוף דבר על יסוד כל האמור בקשת הסילוק נדחית.

התובע ישלם לנתבעת, בתוך 14 יום ממועד החלטה זו, הוצאות בסך 2,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.12.2022 ועד ליום התשלום הפועל, שאם לא כן תמחק תביעתו.

לאחר שהושג הסכם פשרה בין המערערות והנפגע – תאופיק ביאטרה (להלן: "הנפגע"), אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 09/01/24, נותר לדיון ערעורן של המערערות ביחס למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המשיב 2").

בפני בית משפט קמא נדונו שתי תביעות מאוחדות שעניינן נסוב בקשר לתאונת עבודה שארעה לנפגע ביום 14/06/14, ואשר בגינה הגיש הנפגע תביעה בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו כנגד מעסיקתו בזמן התאונה והקבלן הראשי באתר הרלוואנטי, ואילו המשיב 2 הגיש תביעת שבוב נגד הקבלן הראשי ומזמינת העבודה, בגין התגמולים ששולמו לנפגע.

...

  סיכום אשר על כן, הערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שאנו מתערבים בחלוקת האחריות באופן ששיעור אחריותה של המעסיקה (המערערת 2) יעמוד על 60%, שיעור אחריותו של הקבלן הראשי (המערערות 3 ו-4) יעמוד על 30% ושיעור אחריותה של החברה הכלכלית (המערערת 1 ) יעמוד על 10%.

כמו כן אנו סבורים כי יש להעמיד את הרשלנות התורמת של הנפגע על שיעור 15%.

כמו כן אנו מחייבים את המשיב לשלם למערערות ביחד ולחוד הוצאות הערעור בסך כולל של 10,000 ₪.