תביעה נגד מכללת גבעת וושינגטון בגין הפרת חוזה

להלן העובדות הרלוואנטיות לעניינו, שאינן שנויות במחלוקת: התובע עסק בהוראה במוסדות חינוך שונים כפי שיפורט להלן: 1990-1995 – אולפנת חפץ חיים (חטיבת ביניים); 1995-1998 – ישיבת נחלים (ישיבה תיכונית ז-י"ב); 1998-1999 – שנת חל"ת במקביל לעבודה בישיבת "כינור דוד" – העסקה על ידי בעלות מרכז ישיבות בני עקיבא; 1999-2000 – ישיבת "כינור דוד" במקביל לתפקיד של מדריך מרכז מחוזי בת"א על פי כתב מינוי; 2000-2001 – שנת חל"ת; 2001-2002 – המכללה האקדמית לחינוך גבעת וושינגטון (סמינר); 2002-2005 – ישיבת "כינור דוד" – העסקה על ידי בעלות מרכז ישיבות בני עקיבא; 2005-2011 – מדריך מרכז ארצי במוסד אקסטרני למבוגרים, עפ"י כתב מינוי.

בכך, לטענת התובע, הפרה הנתבעת את חובת הגילוי הקבועה בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.

משכך, ונוכח מחיקת התביעה כנגד עריית רמת-גן ביום 04.10.2018 בהסכמת הצדדים – בין הדין אינו נידרש לסוגיה זו. סוף דבר: התביעה נדחית.

...

בנסיבות אלה המסקנה הינה כי התובע ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, את עיקרי הדברים הכתובים בכתב המינוי שכן הוא חתם עליו.

יתרה מכך, לא הוצגו על ידי התובע הוכחות בנוגע לנסיבות חריגות כלשהן הקשורות בחתימתו על כתב המינוי ומשכך בית הדין לא נדרש לסוגיה זו. לאור האמור לעיל, דין טענתו של התובע להידחות והוא אינו זכאי לפדיון מלוא ימי המחלה שנצברו לזכותו.

משכך, ונוכח מחיקת התביעה כנגד עיריית רמת-גן ביום 04.10.2018 בהסכמת הצדדים – בין הדין אינו נדרש לסוגיה זו. סוף דבר: התביעה נדחית.

הנתבע הציע לי להדריך בקורס מאמנים ובתמורה אקבל תעודת מאמן של מכללת גבעת וושינגטון.

אחרי שהסתיים הקורס הסבתי תשומת ליבו שהתעודה שקבלתי לא של מכללת וושינגטון ולא כפי שסיכמנו, הוא טען שלא מצא לנכון לשלם 300 ₪ עבור כל תעודה למכללת וושינגטון, הוא רצה לחסוך 300 ₪ על הגב שלי" גרסת נציג הנתבעת: "כל התביעה הזו רצופה בשקרים גסים ובנתונים שהתובע לא בקיא ולא יודע אותם ומסר נתונים לא נכונים ושקריים. המיקצוע שלי זה הוראה , הדרכה משנת 82, מורה לחינוך גופני, הכשרתי מורים בכל רחבי הארץ. בבי"ס הזה היה 6 שנים. בתחילה התובע הגיש תביעה לבית הדין לעבודה וטען שהוא עובד שלי, וזה לא היה כך, התובע פנה אליי בבקשה לקיים קורס מאמנים בכדור רשת. ענף זה הוא לא בפקוח של החוק, וגם לא היה כזה. בסה"כ מכנס הכנה לכדור עף, לשם דיוק אין מספר תעודה כי התעודה לא בחוק. איגוד הכדור רשת שמפעיל את הליגות בארץ והוא לא כ"כ אוהב תחרות, כשקיימתי את הקורס מאמנים הראשון שלי, לא הבנתי איך העסק עובד, ולכן בגלל שאיגוד הכדור רשת דרש שהתעודה תנוהל ע"י בי"ס שיש אישור לקיים קורס מאמנים, יצרתי קשר בעיניין הקורס הראשון עם מכללת וושינגטון ושלמתי על כל תעודה 300ש"ח, אף נציג שלהם לא הגיע לראות את הקורס. לאחר מכן נגשתי לעו"ד שמתמחה בדיני ספורט, והוציא לי מכתב שמצורף לכתב ההגנה, שקורסי המאמנים של הנתבעים לא שונים משום קורסים בארץ. אחרי שהתובע פנה אליי ואמר שיש לו הרבה קשרים, הבי"ס הוציא פירסום ובפירסום אין מילה ולא מוזכרת מכללת וושינגטון ולפיכך אין ולא רציתי להבטיח תעודה" המחלוקת בעניינינו היא מחלוקת עובדתית.

המסקנה היא שהצדדים הסכימו ביניהם, כי התובע ידריך בקורס וכי יקבל תעודה על ידי מכללת וושינגטון בשיתוף עם הנתבעת, אך הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובע.

...

התובע העלה דרישות שונות לפיצוי, אך דומה שהפיצוי הראוי צריך להתבסס על סמך הנזק האמתי שנגרם לו. בעניין זה הגעתי למסקנה כי סכום הפיצוי צריך להישען על סמך מכתב דואר אלקטרוני שכתב התובע לנציג הנתבעת ולפיו: "אני סבור שסכום של 1,480 ₪ שתעביר לי יהיה פיצוי הולם בגין ההשקעה הגדולה שהשקעתי בעבודתי בתור רכז קורס מאמני כדורשת בחיפה מטעם מכללת עתידי". סכום זה אף נראה סביר לאור הזמן אותו השקיע התובע בקורס המדובר.

מכאן, סכום הפיצוי יעמוד על סך של 1,480 ₪ ועל כן אני מורה שהנתבעת תשלם לתובע סך של 1,480 ₪ תוך 20 יום.

בנוסף הנתבעת תשלם לתובע סך של 750 ₪ בגין הוצאות משפט.

סוקטל פעלה מסניפיה בוושינגטון וברמאללה.

[ב] העידר יריבות ועילה: הטענות והסעדים בכתבי התביעה מכוונים כלפי סוקטל מה גם שנושאי המשרה חבים בחובת זהירות ונאמנות לחברה והפרת חובה זו אינה מקימה זכות תביעה לצדדים שלישיים; התביעה מנוסחת באופן מעורפל והוגשה באופן סלקטיבי כנגד שני הדירקטורים היחידים שהם ישראלים, אף שלא התנהלו מול התובעים במהלך תקופת עבודתם.

בין היתר קובע החוק כי לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לידון "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה, ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". עם זאת בתובענות שעילתן בסעיפים 29, 31, 62 ו-63 לפקודת הנזיקין בקשר לסכסוך עבודה (הסגת גבול במקרקעין, הסגת גבול במטלטלין, גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה בהתאמה), יש לבית הדין סמכות עניינית.

...

זאת מכוח דיני החברות, שכן נטען שלא פקחו כיאות על עסקי החברה, לא פעלו בהגינות ובתום לב; דיני הנזיקין, שכן הפרו את חובת הזהירות "והאמונים", כלשונם: ודיני החוזים, שכן ניהלו משא ומתן, ככל הנראה עם התובעים, בחוסר תום לב. הבקשה לטענת הנתבעים דין התביעות סילוק על הסף מכל אחד מהטעמים הבאים ובוודאי בהצטברם: [א] העדר סמכות עניינית – בהקשר זה טוענים הנתבעים כי לא מתקיים מבחן זהות הצדדים.

עם זאת ומאחר שהצדדים הרחיבו בכל הנוגע לסוגיית הרמת המסך מצאנו להידרש לה וכן לאופן ניסוח כתב התביעה, אף אם למעלה מהצורך, ולכך נפנה עתה.

נזכיר כי בענין שחם מצא בית הדין הארצי כי מדובר במקרה מובהק של בעל שליטה בקבוצת חברות שמתוך פעילות מירמתית שיטתית פעל באופן מכוון להסתרת היותו בעל מניות באמצעות רישום "אנשי קש", וכן פעל להעברת עובדים מחברה כושלת אחת לאחרת כדי לחמוק מחובות – מצב דברים שלא מתקיים בענייננו גם לשיטת התובעים.

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעות נדחות על הסף.

ביום 16.10.01 נחתם הסכם שכירות לפיו משכירה קריית החינוך גבעת וושינגטון (התובעת, המשיבה בפני) יחידת מגורים (קראוון) לבני הזוג מנשה ונטלי כהן (הנתבעים, המבקשים בפני), בהיות המבקשת סטודנטית הלומדת אצל המשיבה.

לטענתם, נולדה התביעה על רקע של סכסוך אישי בין מנהל המכללה (המשיבה) לבין הדייר (המבקש) במסגרת פעילותו של המבקש בוועד המייצג של שכונת הקראוונים במכללה, כאשר הדברים הגיעו עד כדי הגשת תלונה במשטרת ישראל מטעם המבקש כנגד מנהל המשיבה.

זהו המכתב מיום 27.2.06 שצורף לכתב התביעה בו מבהירה המשיבה כי בהעדר תשלום החובות, ובהעדר הרשמה לשנת הלימודים הבאה, הופר הסכם השכירות, ועל כן נדרשים המבקשים לפרוע את חובותיהם ולפנות את המושכר ביום 15.3.06.

2) לגבי סעד הפינוי – אין טענה זו יכולה לשמש הגנה, שכן הפינוי נדרש, בין השאר, בשל הפרת ההסכם בכל שהתשלומים לא שולמו במועדם.

...

סוף דבר, התוצאה היא כדלקמן: באשר לדרישת הפינוי ולדרישה לתשלום פיצוי בגין איחור בפינוי המושכר (בגובה 25$ לכל יום של איחור) – בקשת הרשות להתגונן נדחית.

התוצאה היא כי החיובים הללו מקזזים זה את זה, ולכן לא יוטל חיוב על אף אחד מהם.

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת חנה בן – יוסף ונציג הציבור מר אברהם מצא; עב 304699/97), בו נדחתה תביעתה של המערערת ל"נזקים בגין הפסד שכר עבודה לשנה בסך 48,000 ש"ח, זכויות נלוות בסך 22,000 ש"ח, ועוגמת נפש בסכום של 50,000 ש"ח" ולחילופין "פיצוי על הפרת הסכם עבודה כמו גם פיצוי בשיעור שבית הדין ימצא בגין הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988". עובדות המקרה פורטו בהרחבה בפסק דינו של בית הדין קמא, ונביאם בקצירת האומר, כדלקמן: המערערת הועסקה במכללת "תלפיות" ובמכללה הדתית לחינוך "גבעת וושינגטון". לקראת שנת הלימודים תשנ"ה סוכם בינה לבין סגן מנהל מכללת "גבעת וושינגטון" כי היא תמשיך לעבוד במכללה בהיקף משרה של 6/16 שעות בוודאות ובשעות נוספות, לפי צרכי המכללה.

...

לאחר שעיינו בפסק דינו של בית הדין קמא, לרבות בכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי וכן בטענותיהם של בעלי הדין בעירעור, נחה דעתנו כי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו, על פי תקנה 108 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991, זאת משלא מצאנו מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית הדין קמא, בפניו נפרשה מסכת הראיות, ובמסקנותיו המשפטיות המבוססות על יישום אותם ממצאים עובדתיים, לרבות העדיפו את פרשנות המשיבה להחלטת הוועדה הפריטטית.

סוף דבר-דין העירעור להדחות.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ בצרוף מע"מ כדין, תוך 30 יום מקבלת העתק פסק הדין.