תביעה נגד מכון כושר בעקבות פציעה נפילה בשיעור זומבה

בתחום הנפשי הוגשה חוות דעת של ד"ר שגית משגב אשר קבעה כי נותרה נכות בשיעור 5% בגין הגבלה קלה – בינונית בכושר העבודה לפי פרט 34 (ב) מותאם בין (1) ל- (2) לתוספת לתקנות.

בתצהיר מטעמו טען התובע כי בסביבות השעה 23:00 יצא לעשן, כאשר חזר הבחין כי ברחבת הריקודים ישנם אנשים שרוקדים עם כוסות, לפתע הוא החליק ונחבל.

בשים לב לכך שהנתבעת נשאה בעלויות של ארבעה מומחים (כולל המומחים מטעם בית המשפט) וכן להוצאות נוספות ובשים לב לכך שהתביעה נדחתה לאחר שקבעתי כי התובע לא מסר אמת לגבי מיקום הנפילה, מצאתי לנכון לחייב הן את התובע והן את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות ושכר טירחת עו"ד לטובת הנתבעת בסך של 15,000 ₪ כל אחד (סה"כ 30,000 ₪) החיוב הנו נפרד.

...

על כן אני קובע כי הנתבעת אינה אחראית לנפילה ומשכך דין התביעה להידחות.

אלמלא הייתה התביעה נדחית, כפי שנדחתה, היה מקום לשקול לאפשר עדות זו שיש בה כדי לשפוך אור על מהימנות התובע ועל גובה הנזק האמיתי שנגרם לו. המוסד לביטוח לאומי טען כי יש מקום לחשב את סכום הגמלאות שמגיע לו על פי ריבית של 2% וזאת למרות פסיקת בית המשפט העליון בע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (8.8.19).

לסיכום דין תביעת התובע בת.א. 33606-12-16 ותביעת המוסד לביטוח לאומי בת.א. 64071-02-18 להידחות וזאת לאחר שהוכח כי מיקום הנפילה של התובע אינו בתוך האולם, בסמוך לרחבת הריקודים, כפי טענתו וכן לאחר שהסיבה לנפילה לא הוכחה.

במסגרת כתב התביעה המתוקן, נטען כי ככול שנסיבות התאונה אינן עולות כדי "תאונת דרכים", אזי על רודי לפצות את גדי בגין נזקיו שכן נהיגתו הפרועה גרמה לפגיעה בו. בהמשך ההליך ובהסכמת הצדדים, נדחתה התביעה נגד מבטחת השמוש ברכב (פסק דין חלקי מיום 7.4.11).

נוכח האמור לעיל, ראיתי לקבל את גירסתו של גדי לתאונה לפיה רודי החל בנסיעה על מנת "להורידו" מהרכב ועקב כך הוא נפל ונפצע.

המומחה קבע כי עקב התאונה לגדי נגרמה נכות בשיעור של 20% לפי סעיף 35(1)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 בגין פגיעה בברך שמאל ונכות נוספת בשיעור 5% לפי מחצית מסעיף 75(1)(ב) לתקנות הנ"ל בגין צלקות מכערות.

הפסדי שכר וכושר הישתכרות גדי הצהיר כי אינו עובד משך שנים רבות בשל נכות נפשית ממנה הוא סובל אשר אין לה קשר לתאונה בה עסקינן.

...

לאחר שבחנתי את מכלול העדויות שהובאו לפני, באתי לכלל מסקנה כי גדי הוכיח את גרסתו לאופן התרחשות התאונה ברמה הנדרשת.

המסקנה היא אפוא, שרודי התרשל בכך שהחל לנסוע כאשר גדי יושב על הרכב, וכאשר ברור היה כי בנסיבות אלה עלול גדי להיפגע.

לפיכך, ובהסתמך על חוות הדעת, אני קובעת כי נכותו המשוקללת של גדי עקב התאונה היא בשיעור של 24% בגין פגיעה בברך שמאל וצלקות.

אין בידי לקבל את טענתו לפיה על רודי לפצותו בגין האפשרות כי יזדקק לניתוח בעתיד במסגרת פרטית.

סגן הנשיאה אילן איטח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (סגנית הנשיא שרה ברוינר ישרזדה ונציגי הציבור מר יוסי קשי ומר יוסי בנבנישתי; ב"ל 67079-03-18) שבו נדחתה תביעת המערערת נגד החלטת המשיב (להלן – המוסד), שלפיה היא אינה זכאית לתשלום מענק נכות מעבודה.

בשל בלימת פתע ניחבלה.

בתמצית, המערערת טענה כי לא נפל שהוי בתביעתה, שכן היא אובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה רק בשנת 2016 במסמך מיום 6.4.2016 מאת ד"ר ברזילי.

] סעיף 104(א) לחוק קובע כי "נסתיימה תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד' והמבוטח הגיש תביעה לגימלה לפי סימן זה ונימצא נכה מעבודה כתוצאה מהפגיעה בעבודה, ישלם לו המוסד קצבה או מענק לפי סימן זה". בסעיף 104(ג) לחוק נקבע כי מענק ישולם למי שנכותו היציבה "פחותה מ- 20% אך אינה פחותה מ- 9%". שיעור המענק נקבע בסעיף 107(א) לחוק והוא סכום "המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש". מוסיף הסעיף וקובע כי: "הוגשה תביעה לגימלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובילבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקיצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה." ביחס לסעיף זה נקבע בעיניין מיצרי כי: "על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי על פי הילכת גור, שאושרה בהילכת שקד, פרק זמן בן 12 חודשים שבין מועד ההכרה בפגיעה בעבודה לבין מועד הגשת התביעה לגימלה, דהיינו תביעה לקביעת דרגת נכות ולגמלה או למענק על פי דרגת הנכות, אינו מובא בחשבון במניין תקופת השהוי על פי סעיף 296(ב) לחוק, הן לעניין תשלום גמלת נכות חודשית והן לעניין תשלום מענק על פי סעיף 107 לחוק. ככל שהתביעה לגימלה הוגשה לאחר תקופה ארוכה יותר מ- 12 חודשים ממועד ההכרה, במניין תקופת השהוי יובא רק פרק הזמן שמעל 12 חודשים." לפי קביעת הועדה, הנכות של המערערת בגין הפיברומיאלגיה החלה ביום 13.6.2010 (תום תקופת אי הכושר האפשרית).

...

] סעיף 104(א) לחוק קובע כי "נסתיימה תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד' והמבוטח הגיש תביעה לגמלה לפי סימן זה ונמצא נכה מעבודה כתוצאה מהפגיעה בעבודה, ישלם לו המוסד קצבה או מענק לפי סימן זה". בסעיף 104(ג) לחוק נקבע כי מענק ישולם למי שנכותו היציבה "פחותה מ- 20% אך אינה פחותה מ- 9%". שיעור המענק נקבע בסעיף 107(א) לחוק והוא סכום "המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש". מוסיף הסעיף וקובע כי: "הוגשה תביעה לגמלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה." ביחס לסעיף זה נקבע בעניין מיצרי כי: "על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי על פי הלכת גור, שאושרה בהלכת שקד, פרק זמן בן 12 חודשים שבין מועד ההכרה בפגיעה בעבודה לבין מועד הגשת התביעה לגמלה, דהיינו תביעה לקביעת דרגת נכות ולגמלה או למענק על פי דרגת הנכות, אינו מובא בחשבון במניין תקופת השיהוי על פי סעיף 296(ב) לחוק, הן לעניין תשלום גמלת נכות חודשית והן לעניין תשלום מענק על פי סעיף 107 לחוק. ככל שהתביעה לגמלה הוגשה לאחר תקופה ארוכה יותר מ- 12 חודשים ממועד ההכרה, במניין תקופת השיהוי יובא רק פרק הזמן שמעל 12 חודשים." לפי קביעת הוועדה, הנכות של המערערת בגין הפיברומיאלגיה החלה ביום 13.6.2010 (תום תקופת אי הכושר האפשרית).

לאמור נוסיף שגם לא מצאנו ממש בטענה הנוגעת לפער הזמן שבין תחילת הנכות שנקבעה לבין הקישור החלקי לפטירת קרובי המשפחה.

סוף דבר – הערעור נדחה.

ב 11.9.08 כבר התייצב המצב שכן צוין שהמצב הכללי יציב והיא יכולה להתעמל במכון כושר.

המומחה ציין כי אין דיווח ברור על חבלת ראש בתאונה, וכי גם אם היתה חבלת ראש או איבוד הכרה הרי מדובר בחבלה קלה, כאשר הבדיקה הנוירולוגית לאחריה היתה תקינה.

אם נתייחס לתלושים של חודשי העבודה המלאים, כדי לחלץ בסיס השכר שם (היינו 12/06 עד 4/07 שכן במאי שהתה התובעת לפי התלוש בחופשה בלא תשלום) נמצא שהשכר לאותם חודשים הינו כדלקמן (ברוטו בנכוי מס הכנסה עד 25%, כאשר ממילא סכומי מס ההכנסה נופלים מרבע השכר ברוטו): 12/06 – 10286 ₪; 1/07 – 9065 ₪; 2/07 – 8226 ₪; 3/07 – 7945 ₪ ; 4/07 – 8240 ש"ח. ממוצע 8752 ₪.

עם זאת בתביעה לדמי אבטלה (נ/2) שהגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי לאחר עזיבתה גם את משרד סומך חייקין (ראה להלן) , טופס שנחתם על ידי התובעת עצמה, סימנה בסיבה להפסקת העבודה במשרד קסלמן את חלופת הפיטורין החל מ 1.6.07 (יש בטופס אפשרות לסמן גם חלופה של התפטרות וסיבתה).

כך למשל ניתן לטעון שיש הטבת יתר (ואף ניכרת) לניזוקים בגופם, הגלומה בכך שפיצויי עבור פחיתת כושר הישתכרות או אובדן הישתכרות (שתי פנים של אותו מטבע) מחושב בערכי ברוטו, בלא ניכוי מס הכנסה (או במקרה של חוק הפלת"ד ניכוי של עד 25%, גם אם שיעור המס הנוהג עולה ע ל25%).

...

אשוב ואזכיר כי התובעת לא ביקשה לחקור המומחים הרפואיים, שחוות דעתם לא נסתרה ומקובלת עלי לגופה.

לא נפלו בחוות הדעת פרכות הגיוניות, או תשתית עובדתית שהניחו המומחים ונמצאה שגויה, או אי התאמה בין הדרך למסקנה וכיוצ"ב. אין אפוא טעם טוב או טעם בכלל לסטות במקרה זה מחוות הדעת של מומחי ביהמ"ש, כמשקפים המצב הרפואי והבעיות שנבעו ונובעות מן התאונה.

בעבר דחיתי בקשה של התובעת להעביר התיק לבית המשפט המחוזי כאשר ציינתי שהכרעתי נכונה לשלב בו ניתנה, וכאשר לא הומחש אז לכאורית שסך הנזקים עולה על גבול הסמכות העניינית של בית משפט זה. החלטתי הותקפה בבר"ע, אשר נדחתה בהחלטה מיום 14.11.11.

בפסק הדין נדחתה תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שהגיש המערער נגד המשיבות.

על פי חוות דעתו של מומחה שמונה על ידי בית המשפט נגרמה למערער עקב התאונה נכות בשיעור של 2.5% בגין מצב לאחר חבלה בשורש כף היד.

הוראה זו מתקנת את חוק רשוי עסקים, תשכ"ח – 1968, ומוסיפה לו את סעיף 2ד. נקבע בה, בין היתר, כי לא יינתן רישיון למכון כושר, אלא לאחר שרשות הרשוי מצאה כי לכל מכשיר "מוצמדות, במקום בולט, הוראות היצרן לעניין השמוש בשפה העברית ...." (סעיף 2ד(א)(1) לחוק רשוי עסקים).

לדברים אף יש תמיכה בעדותו של המערער עצמו, אשר השיב, כאשר נישאל באיזה שלב של השעור התרחשה הנפילה, כי "אני לא יודע כמה זמן עבר, במהלך השעור" (בעמוד 27).

...

לאחר שנתנו דעתנו לטענות המערער, על רקע כלל החומר שבפנינו, הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה (ראו תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן – התקנות).

נעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו. ברקע הערעור נמצאות העובדות הבאות.

בנסיבות אלה, לא מצאנו עילה להתערב בקביעות בית המשפט בנקודה זו. בסיכומם של דברים, לא מצאנו עילה להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, לפיה לא הוכחה אחריות בנזיקין של המשיבה לאירוע ולתוצאותיו.

לפיכך, אנו דוחים את הערעור.