תביעה נגד מחסני חשמל בגין פגם במוצר מצלמה

חילופי מכתבים לא הביאו ליישוב המחלוקות וביום 13.3.13 הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות לטענת התובע יש לצוות על הנתבעים לפנות את הנכס ולאפשר לו לשוב ולהחזיק בו ולעשות בו שימוש כחנות או כמחסן, ולחילופין לפצות אותו לפי שווי הנכס ובגין עגמת הנפש שנגרמה לו. לפי גרסת התובע, בהסכם השכירות הוקנו לו זכויות של דיר מוגן בנכס ועל יסוד זכויות אלו החזיק בנכס ברציפות משנת 1968 ועד ליוני 2012, מועד בו פלש לנכס הקבלן מטעם העמותה.

סביר איפה להניח שגם להשכרת הנכס לתובע ניתן האישור ועל כל פנים, כאשר הנתבעים מעולם לא העלו טרוניה בעיניין זה עד לתביעה זו, לא ניתן לקבל את הטענה לפגם ראשוני שנפל בהעברת הזכויות לתובע.

זו הגרסה, ומאידך – כך העיד התובע (עמ' 21 בפרוט'): מ – 1994 ועד לתביעה הזו למעשה לא עשית שימוש בנכס? מ – 1994 היה שם כל מיני מסמכים שאני לא צריך, והיה שם כל מיני אריזות ריקות של מוצרים, שהיו פורצים לי את החנות ואני הייתי סוגר.

מישהו דאג לעשות את זה. אז למה לא באת ושמת סורגים ומצלמות ומערכת אבטחה כמו שיש בטח בעסקים האחרים שלך ? אבל זה ריק ואין שם סחורה אז מה יגנבו לי? כך מתברר שגם בעיניין זה הופרכה גרסת התובע.

התברר שלפחות מאז 1994, וככל הנראה עוד שנים רבות קודם לכן, לא עשה התובע כל שימוש בנכס גם "כמחסן". הסכם השכירות קובע כי מטרת השכירות הנה "מכירת דברי צלום וצרכי חשמל", דהיינו הפעלתה של חנות בנכס, כפי שאכן עשה התובע במשך כ- 6 שנים, עד 1974.

לשיטתו, כל עוד לא ניתן כנגד התובע פסק דין של פינוי, הימצאות הנתבעים בנכס מהוה הסגת גבול ומקנה לו זכות לתבוע את החזקה בנכס.

מטרת השכירות הייתה הפעלת חנות לצרכי חשמל והתובע אכן הפעיל בנכס חנות במשך כ- 6 שנים, עד לשנת 1974.

...

נראה שלא היה מקום לקבל את גרסת התובע לזכויות המונות גם את השטח הציבורי שתפס התובע, כך שלו היה מקום לקבלת התביעה, לא היה מקום לסטות מהערכת השמאי שאמד את השווי ב- 125,000 ₪ וממילא שהתובע לא הוכיח נזק כלשהו שנגרם לו. על כל פנים, אין מקום להרחיב בעניין זה נוכח המסקנה שלתובע אין כל זכות בנכס.

לסיכום, התובע שכר את הנכס בשנת 1968 והחזיק בו במעמד של דייר מוגן.

אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעים, כולל שכר העד ומלוא עלות השמאי שמונה על ידי בית המשפט, וכן לשלם בנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ לנתבע 1 ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ ליתר הנתבעים.

סירטון של מצלמות אבטחה בסמוך למעבדה – בית המשפט המחוזי בחן סירטון שהוקלט במצלמות אבטחה המותקנות בסמוך למעבדה.

חשבונית שנתפסה ברכבו של העורר – בית המשפט המחוזי ייחס משקל לכך שברכבו של העורר נתפסה חשבונית מחנות של מוצרי חשמל הנמצאת בסמוך למעבדה, ובה מפורטת רכישתם של מקרר וכיריים – אותם מוצרים שנמצאו במעבדה עם הגעת המישטרה למקום.

באשר לנתוני התיקשורת, העורר טען כי המדינה לא בחנה נתונים ממכשירי טלפון סלולריים אחרים שנמצאים ברשותו, מה שמקשה עליו להוכיח את הטענה לפיה לא היה במעבדה במועדים שיוחסו לו. לבסוף, העורר הצביע על הודאתו של דהן בחקירתו שהוא בנה את המעבדה במחסן וגידל את שתילי הקנביס.

הוא הוסיף כי אין בהן כדי להצביע על כירסום ממשי בראיות לכאורה שהוצגו על-ידי התביעה.

בהקשר זה, הוסיף וטען בא-כוח העורר כי הוא סבור שחומר הראיות אשר נוסף מאז – ובראשם האיכונים – אינו מספיק כדי לשנות מתוצאה זו. לבסוף, העורר טען כי בית המשפט המחוזי שגה גם בכך שלא בחן חלופת מעצר בעיניינו, ובמיוחד לנוכח טענותיו כנגד עוצמתן של הראיות לכאורה בעיניינו.

מכלול השיקולים שפורטו לעיל מעלה כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר בחלופת מעצר, ולא נפל פגם בכך שבית המשפט המחוזי לא פנה לקבלת תסקיר (ראו למשל: בש"פ 74/10 יעקובי נ' מדינת ישראל (17.1.2010)).

...

דיון והכרעה דין הערר להידחות.

כמו בית המשפט המחוזי, אף אני סבורה שיש בתיק די ראיות לכאורה, בהתאם לאמות המידה שהותוו בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996).

אשר על כן, הערר נדחה.

הטענה היחידה של הנתבעת כנגד התובעת במכתב הדחייה הנה, כי הנתבעת לא קיימה את תנאי המיגון כפי שסוכמו איתה ולכן, דין התביעה להדחות.

בהתאם לפסיקה, סופיות תביעת חיסיון של בעל דין, מסויגת על ידי הכוח שניתן בידי שופט, לעיין במסמך שלגביו נתבע חיסיון, ולקבוע לפי מראה עיניו אם יש ממש בתביעת החיסיון (ראה ע"א 240/73 ברוך וילקר נ' דב טישלר, פ"ד כ"ח1 עמוד 201 וע"א 407/73 יצחק גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ו-2 אח', פ"ד כ"ט1 169.

מדובר בשיטת ה"דאבל", כלומר חדירה למבנה תחילה וחבלה במערכת האזעקה, לאחר עזיבת סיירי המוקד את המבנה,חזרה לבית העסק , כאשר מערכות האזעקה נטולות כושר פעולה ובצוע שלב הוצאת המוצרים.

החוקר הכללי חקר את בעל החברה, מנהל המחסן, המנהל הלוגיסטי, סוכן, פגש את חוקר האזעקות והאזין להקלטות שבין המוקד לקב"ט עמיר בלום, וכן חקר את עמיר בלום (החוקר גבה מכל הנחקרים הודעות בכתב).

(6) מסקנת החוקר הנה כי "הקב"ט עמיר בלום התרשל קשות בכך שלמרות שהוא דווח במהלך ליל הארוע שלש פעמים על אזעקות מהעסק ועל ריבוי איזורים, וכן על אי יכולת לצפות במצלמות, וכן דווח על חשד לפריצה והוא התבקש באופן מפורש להגיע לבדיקה, העדיף שלא להגיע ו/או לשלוח נציג אחר לבדיקה וטען כי הוא לא היתייחס לאותם נתונים כדבר חריג.

בשלב בדיקת החבות, שני הצדדים אמורים לנהוג בתום לב. לא מצאתי כל פגם בהתנהלותה של התובעת.

...

לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי על הפניקס לשלם הוצאות הבקשה.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה לפניקס לחשוף באופן מידי, בפני התובעת את כל המסמכים המפורטים בסעיף א' לבקשתה (בקשה מס' 3).

אני מחייב את המשיבה/הפניקס לשלם לתובעת/המבקשת הוצאות הבקשה בסכום של 5,000 ₪.

בית משפט לתביעות קטנות באשדוד ת"ק 10829-08-21 שרף ואח' נ' מסוף מילניום אשדוד בע"מ תיק חצוני: בפני כבוד הרשמת בכירה אירנה רוזן תובעים 1. סו נועה שרף ת.ז. 300824398 2. שמעון שרף ת.ז. 063000335 נתבעת מסוף מילניום אשדוד בע"מ 514722974 פסק דין

בנוסף, טוענים התובעים כי הצליחו למכור 25 רמקולים במאה ₪ ליחידה בשל פגם באריזה והם עותרים לפצוי בסך 2,500 ₪.

התובעים צרפו לחומר הראיות מטעמם התכתבות עניפה עם נציגי הנתבעת במסגרתה העלו האחרונים טענות שונות שלפיהן המשטח נימסר לתובעים, שקיים רישום מסודר של הסבלים , שבידי הנתבעת הקלטה בה מתועדת מסירת המשטח, כי הם בודקים "שניה לאחר שניה במצלמות כמה ארגזים ניכנסו חזרה למכולה" וכי "במקביל אנו בודקים שנית בכל המחסנים שלנו". עוד צוין על ידי נציג הנתבעת: "אם יש חוסר באשמת מילניום כמובן תזוכה". עוד עולה מההתכתבויות כי ביום 4/4/21 העבירו התובעים לנתבעת נוסח התלונה שבכוונתם להגיש למחלקת תלונות מכס אשדוד וביום 5/4/21 שלחה הנתבעת הודעה כי המשטח נמצא.

לא הוצג על תעוד מתאים ולא הובא לעדות אף נציג הנתבעת אשר נכח במהלך הבדיקה ויכול היה לתמוך בגירסה זו. הנתבעת אף לא הציעה כל נימוק מדוע בנסיבות בהן היא סבורה כי הנזק נגרם בעטיים של נציגי המכס, לא פעלה להגשת הודעת צד ג' נגד המזיק האמיתי, לשיטתה.

זאת ללא הוצאות כלליות שונות שלא הובאו בחשבון כגון, עלות העובדים, חשמל וכד'.

על כן, גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעת כי יש לפצות את התובעים בסכום ההשקעה בפועל – הוצאות ישירות - היה שיעור הפצוי עומד על סכום גבוה בהרבה מעלות המוצר בסין אלא שמקום בו מדובר במוצר אשר נרכש לצורך מכירה לצרכן, קרי הפקת רווח, לא מצאתי כל נימוק שלא לפצות את התובעים בגין הנזק שניגרם להם בפועל, לרבות אובדן רווחים בנוסף לפצוי בגין החזר ההוצאות הישירות, קרי בגין ההשקעה במוצר לצורך רכישתו והבאתו ארצה קודם למכירתו לצרכן.

...

אי לכך, הנני מקבלת את התחשיב אשר ערכו התובעים המבוסס על הנתונים באשר לעלות המוצר בשוק שאף לא נסתר באמצעות הצגת תחשיב חלופי מטעם הנתבעת.

על כן, על דרך אומדנא הנני מקבלת את דרישת התובעים בניכוי 20% ומעמידה אותו על סך 18,512 ₪.

בהיעדר כל נתון אודות עלויות הרמקולים, מצאתי לדחות את דרישת התובעים לפיצוי בגין ראש נזק זה. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובעים סך של 23,570 ₪.

בית משפט לתביעות קטנות בראשון לציון ת"ק 65039-08-23 זערור נ' חברת קונטרול ע.מ 558499455 תיק חצוני: לפני כבוד הרשמת הבכירה דורון זיו-אב תובעת **** נתבעת חברת קונטרול ע.מ 558499455 פסק דין

עוד טענה התובעת, כי הושפלה על ידי מנהלה של הנתבעת – תחילה, הרגישה שלועגים לה בגלל ההפרעה ממנה היא סובלת, ובהמשך, נאמר לה כי הנתבעת תעדיף לבטל את ההיתקשרות עימה, על יסוד תנאי האחריות, המאפשרים לנתבעת לבטל עסקה כנגד השבת התמורה, במקרים שבהם החברה מוצאת שמדובר בלקוח בלתי הולם.

עם זאת, משעה שהמחיר הופחת בהתאם להבדל בין המוצרים – נרפאה, ולו חלקית, אי-ההתאמה; לא נפל פגם בהסכמתה של התובעת להתקנת המנעול החליפי, והיא לא ניתנה בעושק או בכפייה.

הפרקטיקה של מסירת תעודת האחריות "כחלק מאריזת המוצר" כבר התפרשה בפסיקה כהטעיה (ראו, למשל, ת"ק (ב"ש) 1226/08 שניידרמן דוד נ' מחסני חשמל (פורסם, 1.6.2008), שם נקבע הדבר ביחס למצלמה).

...

השאלות הטעונות הכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, מצאתי כי אלו הן השאלות הטענות הכרעה: האם הממכר (המנעול שהותקן) לוקה באי התאמה, לפי חוק המכר, ואם כן, האם היא מקימה סעד? בכלל זה, יש להידרש לשאלה, האם הסכמת התובעת להתקנת המנעול שסופק בפועל, נעוצה בכפייה או בעושק, כהגדרתם בחוק החוזים? האם הנתבעת הפרה את חובתה להעניק אחריות ותעודת אחריות לתובעת, ובכלל זה, האם קיים יסוד לטענת הנתבעת לפיה היא זכאית להתנער מלקוח בשל התנהגות בלתי הולמת? האם נגרמה לתובעת עגמת נפש בגינה היא זכאית לסעד? אדון בשאלות כסדרן.

על יסוד האמור, אני מוצאת לנכון להעמיד את גובה הפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעת על סך של 500 ש"ח. התוצאה דין התביעה להתקבל חלקית.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 700 ₪ בגין אי מתן תעודת האחריות כדין, וכן פיצוי בסך 500 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת.

סה"כ, תשלם הנתבעת לתובעת 1,200 ₪.