כן, הוגשה התביעה כנגד שירות הבטחון הכללי (להלן: "שב"כ"), אשר לטענתה מופקד מכוח הוראות חוק שירות הבטחון הכללי, תשס"ב – 2002 (להלן: "חוק השב"כ"), בין היתר, על קביעת נהלי הבדיקה הביטחונית המבוצעת בגופם ובכבודתם של הנוסעים בטיסות אזרחיות של חברות התעופה הישראליות ובכלי הטיס הישראלים, עובר לעלייה לטיסה וכיוצ"ב.
התובעת הגישה גם תביעה כנגד ישראייר, אך היא וישראייר הגיעו להסדר דיוני, וביום 13.8.17 אשרתי את ההסדר הדיוני, ונתתי לו תוקף של פסק-דין חלקי.
מעבר לכך, עילת התביעה אינה מבוססת על חוק התובלה האוירית ואמנת מונטראול, אלא על הפרות של זכויות יסוד וכו', כאשר אמנת מונטראול חלה על "מוביל אוירי", ואילו אל על נתבעת כאן בתור מבצעת בידוק בטחוני ולא כמוביל אוירי, ולכן אין לאמנה תחולה על מקרה זה. כן, אין "למתוח" את קו העלייה והירידה מהמטוס כך שיכיל גם את הבידוק הבטחוני (שאין לו כל קשר ל"מוביל האוירי"), כאשר לזה יש להוסיף כי אמנת מונטראול מתייחסת בעיקר לניזקי גוף, נזק למטען ונזקי עיכוב, ולא לנזקים הקשורים בפגיעה בכבוד האדם וזכויות יסוד בעת בידוק בטחוני.
אין מחלוקת, כי הבידוק הבטחוני לנוסעים החוזרים ארצה מחו"ל בחברות התעופה הישראליות, ואשר עליהם נימנתה התובעת שחזרה לארץ מרומא בטיסת ישראייר, מתבצע על-ידי אנשי הבטחון של אל על (ראה בנדון: סעיפים 3 ו-124 לכתב התביעה, סעיף 3 בעמ' 19-20 לסיכומי התובעת, סעיף 2 לסיכומים מטעם מדינת ישראל, סעיף 17 לכתב ההגנה של אל על, סעיף 2 לתצהירו של בועז וסעיף 14 לסיכומי אל על).
...
לגופו של עניין , כב' השופטת מוניץ התייחסה בהחלטתה במסגרת התביעה הייצוגית לנהלי הבידוק :
"...דברים אלה מלמדים באופן ברור כי, הסמכות לדון בשאלת חשיפתו של חומר חסוי בגינו ניתנה תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, נתונה לשופט של בית המשפט העליון בלבד. לפיכך טענת המבקשים לפיה בית משפט זה רשאי לעיין בחומר החסוי במעמד צד אחד אין לה על לסמוך, ועל כן נדחית בזה".
עוד נקבע שם כי:
"נוכח המסקנה אליה הגעתי נותרה השאלה, האם ניתן לקבוע כי המבקשים הופלו לרעה אם לאו, מבלי להיחשף לנוהלי הבידוק החסויים. לטעמי התשובה לשאלה זו היא בשלילה...אין חולק כי מדיניות הבידוק נקבעת באופן בלעדי על ידי מדינת ישראל אשר הסמיכה לצורך כך את השב"כ (המשיב 5) ואת רשות שדות התעופה (המשיבה 1) לביצוע הפעולות הנדרשות ולקביעת נוהלי הבידוק הביטחוני. מכאן, ברור, כי חברות התעופה מבצעות את הבידוק הביטחוני בהתאם להנחיות ולהוראות שהן מקבלות מן המשיבים 1 ו-5. אין בידי בית משפט זה כל אפשרות או יכולת לבחון את טענת האפליה לה טוענים המבקשים, בשל כך שהסמכות היחידה לעיין ולבחון את כללי הבידוק הבטחוני, בהיותם חסויים, מסורה לשופט בית המשפט העליון במסגרת עתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. לפי סעיף זה רשאי שופט של בית משפט עליון לעיין בנוהלי הבידוק וכך לבחון אם יש באלה משום אפליה פסולה, כפי טענת המבקשים. מכאן ברור, כי שופט בית משפט זה אינו רשאי להיחשף לחומר זה".
על מנת שהתובעת תוכל להוכיח שהשב"כ התווה מדיניות בידוק ביטחוני מפלה וגזענית כנגד האזרחים הערבים בשדות התעופה בהתאם לשיטת הפרופיילינג הלאומי-גזעני, והפעיל סמכויותיו וביצע את תפקידיו על-פי דין, במודע, באופן שהיה ויש בו, כדי להפלות את הנוסעים הערבים בשדות התעופה ולהפר את זכויות היסוד שלהם על רקע לאומי –גזעי, יש להוכיח, להבהיר ולחשוף את אותה מדיניות ו/או נוהלים.
התובעת לא הגישה עתירה לבית-המשפט העליון לגילוי ראיה, לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, ולא גילתה או חשפה מדיניות ו/או הנחיות ו/או נהלים אלו, ומשלא עשתה כן, ושעה שהנהלים הם חסויים, לא ניתן לקבוע כי אלו מפלים הם, ומשכך דין התביעה כנגד השב"כ להידחות.
לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה.
