תביעה נגד חנות תכשיטים על תעודת מקוריות יהלום

השמאי הסביר את הערכתו באופן הבא: "סכום הערכה לתכשיטים בחוות דעת מקורית עמד ע"ס 34,300 ₪ אך בהיעדר מסמכים, סכום ההערכה הוגבל לשעור 10% מסכום ביטוח התכולה. עם הצגת המסמכים ובקשת הגדלת סכומי הביטוח במסמך מיום 7.3.12, אנו משלימים את ההערכה לסכום הביטוח בדף הרשימה". הנתבעת מנגד, מבקשת לדחות את התביעה.

לשיטתה של הנתבעת, "אם מבוטח מגיע ויש לו תכשיטים במליון ₪ ואני אומר לו אתה הצהרת על תכשיטים עד לסך של 34,000 ₪, זה לא מגיע כי לסעיף 11 לפרק 5 ולכן זה עשרה אחוז מהסכום הזה" (עמ' 3, ש' 3-6).

בעמוד השני למסמך שצרפה לעיון בית המשפט הנושא תאריך 7.3.2012 וממוען לנתבעת (נראה שהוא הקובץ המצורף) היא מבקשת לבטח את התכשיטים הבאים: טבעת נישואים ע"ס של 6840 ₪ (תעודת אחריות 1); טבעת אירוסים 13680 ₪ (תעודת אחריות 2); עגילים, שרשרת+תליון +טבעת 6885 ₪ (מיסמך מספר 3); יהלומים 2603 ₪ (מיסמך מספר 3); שעון לאשה ע"ס של 3610 ₪ (מיסמך מס' 4) -סך הכל 33618 ₪ (8768 דולר).

...

משכך, עולה כי היא עצמה זנחה את פרשנותה ולו בית המשפט כן מקבל את מסמך הערכת הפריטים כאותנטי, כי אז המסקנה המתבקשת היא כי יש להשלים את הכיסוי הביטוחי.

יצוין כי ביני לביני תהיתי אם יש לדרוש ולו מחמת עשיית עושר ולא במשפט שהתובעת תשלם את הפרשי הפרמייה המזכה אותה ב-20% משווי התכולה (ובעניינו הסכום שווה לתקרה עד סך של כ-34,000 ₪) אולם דומני כי מעבר לכך שזו טעות של הנתבעת שיצרה הסתמכות מצד התובעת ומנעה ממנה גם להיקשר עם חברות ביטוח אחרות לבחינת הצעות מקבילות באותה העת, הרי שמדובר בסכום זניח יחסית משהפריצה הייתה בחודש פברואר והפוליסה חודשה בחודש מרץ, כך שגם אם תום הפוליסה שטרם חודשה היא בסוף השנה, הרי שמדובר בהפרשים שנצברו במשך שנה אחת ולא יותר מכך, משיש לחדש את הפוליסה מידי שנה.

תמצית התביעה: התובע ביקש להביא לגילוי כל העיסקאות שבוצעו על ידי הנתבעים החל משנת 2006 ועד מועד הגשת התביעה עם סוחרי יהלומים ותכשיטים לפי פרטיהם בכתב התביעה , בהצגת דוח כספי מגובה באסמכתאות - קבלות וחשבוניות לעניין הקפן.

בראשם, מר פלאח , בעל רשת חנויות תכשיטים שניפגש עם הנתבע ובא כוחו עו"ד מעוז אופיר במשרדי הנתבעים ובנוכחותו.

בנוסף, הוברר לו בדיעבד, כי הנתבע עשה שימוש באישור מאלורסה על מנת להוזיל את מחיר חומרי הגלם ברכישה מבלי שיידע אותו על כך. מכאן התביעה למתן חשבונות- דו"ח כספי, קבלות וחשבוניות של הנתבעים עם הסוחרים על מנת למנוע התעשרותם שלא כדין ולאפשר לתובע להגיש תביעה כספית כנגד הנתבעים בהיותו הגורם היעיל בעיסקאות שנקשרו עם הסוחרים.

קרי: גמולוג שקבל לדבריו את התעודה רק בשנת 2005 מבלי שהיה בידו להציגה כראייה (עמ' 27 שורות 4-14).

ההצעה , שלא הוכח כי הוצעה, לא היתה מסוימת דיה בהעדר פרטים על תקופת ההסכם, גובה העמלה ותנאיה, בשים לב לשוני בגירסאות בין כתב התביעה המקורי והמתוקן כמו גם אי הצגת עותק מההסכם או דרישה להמצאתו לידיו, להוכחת תנאי ההסכם.

...

בנסבות אלו, דין התביעה להידחות.

לפיכך , נדחית טענתו של התובע בדבר היותו האחראי להיכרות בין הנתבעים והעד פלאח או הקניין, מר סקזו ולתוצאות אותה פגישה.

סופם של דברים, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

אירועים המאוחרים לתביעה המקורית בד בבד עם הגשת התביעה המקורית הגישה התובעת שתי בקשות למתן סעדים זמניים, במעמד צד אחד: בקשה לתפיסת נכסים (בש"א 2855/07) לתפיסתם של 23 ק"ג המצויים בבנק איגוד (להלן: "בקשת התפיסה") ובקשה (בש"א 2856/07) להטלת עיקולים ותפיסת נכסים (להלן: "בקשת העיקול").

הנתבעת טענה בתביעתה, כי התובעת נקטה בהליכים משפטיים כנגד אומטיים (לרבות הגשת בקשות לסעדים זמניים) – שלא בתום לב תוך ניצול לרעה של ההליך המשפטי.

תנאי ההיתקשרות – ההסכמות, הדין והנוהג אין חולק כי הצדדים התקשרו בהסכם בעל-פה, בשנת 1998, לפיו תספק עדי חן לאומטיים תכשיטי זהב ותכשיטי יהלומים בתנאי קונסיגנציה, לשם מכירתם ברשת חנויות אומטיים ברחבי הארץ.

יתר על כן, במכתב תשובה מיום 8/5/06 להודעת הרכישה מטעם הנתבעת, נדרשה האחרונה להחזיר את מלאי התכשיטים " ... או לחילופין לשלם את סכום כל תעודות המשלוח הפתוחות של הזהב עם מחירם החדש שהוא 1,508,217 $ ואת סכום תכשיטי הזהב המשובצים יהלומים שהוא 259,042 $". נמצא, כי אין ולא הייתה מניעה מצד חוזז כי התובעת תרכוש את הסחורה שבידה (כפי זכותה על פי הדין והנוהג), אלא שדרש תשלום במחיר הזהב החדש – שלשיטתו הנו כפול מזה הנקוב בתעודה.

אחת מתעודות הזיכוי בגינה עותרת התובעת להפרשים בגין סחורה פגומה הנה תעודה מספר 5746 מיום 31/12/03 במשקל 13,468 ק"ג. על תעודה זו חתומים שני הצדדים (חוזז ופרסה), ובה נאמר כך – "המחירים לא מוסכמים ויידונו במועד מאוחר יותר ע"י שני הצדדים אם ירצו בכך" (נספח 35 למוצגי הנתבעת).

בתביעתה, עותרת התובעת לתשלום יתרת תכשיטי היהלומים בסך 34,000 $ על פי מחירה העדכני למועד הגשת התביעה העולה לסך של 69,080 $ (סך 285,000 ₪ למועד הקובע) – קרי: פי שניים מערכם "ההסטורי". מנגד טענה הנתבעת כי שוויים של התכשיטים שנותרו בידה הנו בסך 29,183 $, סכום שיש לקזזו מהתשלומים שהיא שילמה בעודף לתובעת.

...

אני קובע, אפוא, כי בגין 4.130 הק"ג העודפים שהוחזרו לתובעת, על האחרונה לשלם לנתבעת סך 42,221 $, נכון ליום התפיסה, קרי: 28/1/07.

ריכוז החיובים – בתביעה ובתביעה שכנגד מהאמור והמקובץ לעיל עולה כי התובעת זכאית לתשלום סך של 137,463 ₪ + מע"מ נכון ליום 8/3/07 – בתוספת ריבית והצמדה, בגין העיכוב בתשלום תמורת הרכישה של 34 הקילו.

התוצאה סוף דבר לאור האמור והמקובץ לעיל, התוצאה היא שהתביעה והתביעה שכנגד מתקבלות בחלקן: אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת סך של 137,463 ₪ בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום 26/2/07 ועד התשלום המלא בפועל.

לגירסתו, מספר ימים לאחר מכן, ביום 3.11.09 נפגשו השנים פעם נוספת בבית התובע, והנתבע מסר לידיו זוג עגילים משובצי יהלומים, אשר מתוך התעודה שנלוותה אליהם, ואשר נערכה ע"י חברת GCI ביום 3.11.09 ,למד כי שוים הוא 379,000 $.

בסמוך לכך, פנה התובע לחנויות תכשיטים על מנת להעריך את העגילים.

משהוכח כי התעודה איננה מהוה כתב הערכה ואף משום שמעת שהחזיר התובע את העגילים לידי הנתבע, נקטע הקשר הסיבתי בין ה"הסתמכות" הנטענת על התעודה, לבין הנזק- נמחקה נתבעת זו. באשר ליריבות עם נתבעת 2- אינני מקבלת את הטענה כי רכשה את האוסף עם בעלה.

את עילת התביעה כנגדה משתית התובע על מצגי שוא והסתמכות.

בעדותו, הפחית מהמחיר משום שהפריטים נשמרו בויטרינות, אך לא בקופסאות המקוריות, שגם להן שווי משל עצמן.

...

אינני מקבלת את הטענה.

מכל האמור לעיל הנני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע סכום של 980,000 ₪ כשהם צמודים ונושאי ריבית מיום הגשת התביעה ואילך.

התביעה כנגד הנתבעת 2- נדחית.

כמו כן נטען כי תעודת האחריות הנה חוזה אחיד ובה קיימת תניה מקפחת לפיה: "אם נפגם מוצר עקב שימוש רגיל לא יהא זכאי הצרכן להשבת כספו". בהקשר זה, טוען התובע, כי הוא חתם על טופס הזמנה ובה פירוט הטבעת והיהלום ועל בקשה להחזר מע"מ בלבד ולא על תעודת האחריות.

בנוסף טענה הנתבעת, כי ישנן מספר אינדיקציות המעידות על כך שהתובע הסכים לתיקון: עם קבלת הטבעת, ביום 29.3.2005, נמסר לידי התובע אישור בדבר מסירת הטבעת לתיקון ואף נכתב בו במפורש – "אנא הצג/י אישור מסירה זה בבואך לקבל את התכשיט". ביום 30.3.2005, שלחה הגב' ברס מכתב לגב' לוין בו ציינה במפורש, כי קיבלה את הטבעת לתיקון, תפעל בניסיון להבטיח שלא תישנה נפילת היהלום ותשלח אחריות לכל החיים.

סינדי דרוואד-חברתה של הגב' לוין (להלן: "הגב' דרוואד") שושנה פאר-שמאית מעריכת תכשיטים מוסמכת ותכשיטנית בעלת חנות תכשיטים בדיזינגוף סנטר (להלן: "הגב' פאר").

גם כותרת של אותם התנאים או כותרת המסמך, המכונה "תעודת אחריות" (שמטרתה להגן עליו), אינו מתיישב עם ההיגיון ועם השכל הישר, כי הצרכן יסכים להגביל זכויותיו שבדין, ובכלל זה את זכותו להשבה במקרה של הפרה יסודית, או אי התאמה, כנגד קבלת אחריות בכלל, ובפרט אין זה סביר והגיוני שיוותר על זכויות הקיימות לו מכוח הדין.

עדת התביעה, הגב' פאר, העידה מידיעתה האישית ועל פי מראה עיניה, כי כשביקרה במשרדי שטרן בקניון סביונים, הובאה לה טבעת משובצת עם יהלום בגודל 2.06 קראט, המתיימרת להיות הטבעת המקורית.

...

איני מקבל טענה זו של התובע שכן גם בחשבונית המס שצורפה לסיכומים, כלול סכום האגרה, בסך הכולל של 51,000 ₪ ששולם והתואם את הסיפא של ס' 2 להסכם שכ"ט. סוף דבר לאור כל האמור ומהטעמים האמורים, דין התביעה להתקבל.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע: סך של 183,908 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.7.05.

בנוסף אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאו משפט בסך של 6348 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בכך של 38,328 ₪ + מע"מ, כשלסכומים אלו יתוספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11.10.05.