המבקשת אף ידעה, כי אם לא תיודע חברת הביטוח – הרי שבמקרה ותידחה גירסתו של המשיב בבית המשפט (כפי שאכן קרה) לא תהיה בידי המשיב האפשרות להפעיל את הכסוי הבטוחי אשר נועד למקרים אלו בדיוק.
אמנם, באותו עניין מדובר היה במקרה שבו הוגשה תובענה כנגד נהג המבוטחת ולא נגדה עצמה, אך אין בכך כדי לשנות, שכן הובהר בפסק הדין כי חלה על המבוטחת חובת הדיווח למבטח, ולא תוכל לידרוש ממנו שיפוי, לאחר שהנהג מטעמה חויב באחריות לתאונה באופן אישי, ובשעה שהנהג מילא חובתו לדיווח אודות התאונה למעסיקתו המבוטחת, אך היא נימנעה מלהודיע למבטח.
...
לאחר בחינת מכלול הטענות והראיות, אני מוצאת כי אין מקום לקבל את התביעה, ואלה נימוקיי:
לא מצאתי הצדקה לכך שהתובעת נמנעה מפנייה מסודרת אל הנתבעת מבטחתה, מיד לאחר התאונה, על פי הוראות סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, הקובע: "קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו...". סעיף זה קובע חובת דיווח ברורה וחד משמעית, ובעניין זה קבע בית המשפט העליון:
מעבר לצורך יצוין, כי אף לגופה דין הבקשה להידחות.
אך ברור כי אילו הרהיבה הנתבעת עוז לפנות בהליך הקודם בבקשה לביטול פסק הדין, היתה בקשתה נדחית על הסף, ולכל היותר היה בית המשפט קובע כי אין לה להלין אלא על מבוטחה.
כל הנימוקים הללו, מובילים למסקנה לפיה התובעת הפרה את תנאי הפוליסה, ולא הוכיחה כי התנהלותה היתה סבירה וכי לא גרמה בכך נזק לנתבעת, אלא להיפך.
