תביעה נגד המינהל האזרחי בגין גריעת שטח מקרקע

התובעת טוענת כי העסקה בוצעה בפטור ממכרז למקורב , ובנגוד משווע להמלצות מבקר המדינה בדוח שפורסם ביום 31.8.05, תוך הצגת מצגי שוא בדבר קיומם, כביכול, של אישורים להקצאה ליזמים הן מטעם התובעת והן מטעם רע"ן כלכלה במינהל האזרחי באיו"ש. בסיכומי התשובה מטעמה מוסיפה התובעת וטוענת , בין היתר, כי אין גריעה אוטומאטית מהמשבצת של שטח שעליו מוקמת תחנת דלק.

עוד טוען הממונה בהקשר למכרז , כי כל טענה כנגד הקצאת המקרקעין בפטור ממכרז היה על התובעת להעלות במסגרת עתירה מנהלית בבית המשפט המוסמך, ולא אגב תביעה אזרחית.

מדובר בטענה מלאכותית, שכן אם לא היו מלכתחילה לתובעת זכויות בשטח תחנת הדלק עקב גריעתו של שטח זה מהמשבצת - מכוח מה דרשה מהיזמים , במסגרת הסכמי תחנת הדלק , תשלום עבור הפעלת עסק על שטח לא שלה , כאשר הממונה מצידו דרש כדין את דמי החכירה בשל אותו עסק? כלום באמת ובתמים סבורה התובעת כי ראוי וצודק לחייב את היזמים הן עבור הקרקע (במסגרת תשלום דמי חכירה ראליים לפי חוזה החכירה עם הממונה), והן עבור הפעלת העסק על קרקע לא שלה (במסגרת תשלום דמי הפעלה לתובעת לפי הסכמי תחנת הדלק)? נראה שרק לתובעת עצמה הפתרונים בעיניין זה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל – התביעה וכן ההודעות לצד ג' , נדחות.

...

משהגעתי למסקנה האמורה - דין התביעה ודינן של ההודעות לצד ג' להידחות , ולמעשה מתייתר הצורך לדון בכל יתר טענותיהם הרבות של הצדדים , שחלקן רלבנטיות לסוגיה שלפנינו וחלקן לא. למעלה מן הצורך ייאמר, כי ראיתי לדחות את טענות התובעת לפיה בתקופה הרלבנטית , לפני פרשת הקשת המזרחית, היה קיים נוהג או נוהל של הממונה שלא לגרוע קרקעות המשמשות לתחנת דלק משטח המשבצת ולא לחייב בתשלום דמי חכירה כדין .

מדובר בטענה מלאכותית, שכן אם לא היו מלכתחילה לתובעת זכויות בשטח תחנת הדלק עקב גריעתו של שטח זה מהמשבצת - מכוח מה דרשה מהיזמים , במסגרת הסכמי תחנת הדלק , תשלום עבור הפעלת עסק על שטח לא שלה , כאשר הממונה מצדו דרש כדין את דמי החכירה בשל אותו עסק? כלום באמת ובתמים סבורה התובעת כי ראוי וצודק לחייב את היזמים הן עבור הקרקע (במסגרת תשלום דמי חכירה ריאליים לפי חוזה החכירה עם הממונה), והן עבור הפעלת העסק על קרקע לא שלה (במסגרת תשלום דמי הפעלה לתובעת לפי הסכמי תחנת הדלק)? נראה שרק לתובעת עצמה הפתרונים בעניין זה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל – התביעה וכן ההודעות לצד ג' , נדחות.

אשר להוצאות - התובעת תשלם, תוך 30 ימים, הוצאות וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 120,000 ₪ , לפי החלוקה הבאה: לנתבעים 1, 2, 5 ו – 6 - סכום של 40,000 ₪ .

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8293/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: פורטונה נעמן נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל 2. מוריס ממן נעמן 3. מיכאל נעמן 4. חיים נעמן 5. אבי נעמן 6. מאיר נעמן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.09.2013 בתיק ע"א 838/04 שניתן על-ידי כבוד השופטת ח' הורוביץ תאריך הישיבה: כ"ט בשבט התשע"ה (18.2.2015) בשם המערערת: עו"ד משהה חורי בשם המשיבה 1: עו"ד האני טרודי בשם המשיב 2: עו"ד שלומי נעמן בשם המשיב 3: עו"ד אברהם גולדהמר פסק-דין

מקץ שנים, הגיש המשיב 2 תביעה נגד המינהל לאכיפתו של הסכם 81.

המינהל, מצידו, הגיש תביעה שכנגד לפינויים של מבנים שניבנו על-ידי מישפחת נעמן ללא היתר לאחר שנת 1981, חלקם תוך חריגה מהשטח שהוקצה למשיבים במסגרת הסכם 81.

אכן, משמעותה של תוכנית א' היא גריעה של שטח שהמשיב 6, בנה של המערערת, הקים עליו מבני עץ. אולם, כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, המערערת כלל לא הייתה יכולה להסתמך על כך שדוקא שטח זה יוקצה לה במסגרת הסכם 81, וודאי שלא הייתה רשאית לאשר בנייתם שלמבנים אלה על המקרקעין ללא היתר מהמינהל ובנגוד לדין.

...

לאחר שעיינו בערעור וביתר טענות הצדדים שהונחו בפנינו הגענו לכלל דעה כי דינו להידחות.

אם כן, מסקנתנו היא שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו פוגע בזכויותיה החוזיות של המערערת מכוחו של הסכם 81.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2149/15 לפני: כבוד המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופטת ע' ברון המערער: צפריה- מושב עובדים להתיישבות דתית שיתופית בע"מ נ ג ד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ב' ארנון) מתאריך 08.02.2015 ב-ה"פ 16434-03-11 בשם המערער: בשם המשיבה: עו"ד רון רוגין עו"ד ד"ר טלי מרקוס פסק-דין

השופט ח' מלצר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ב' ארנון) ב-ה"פ 16434-03-11, בגדריו נדחתה בקשת המערער להצהיר כי הוא זכאי להגיש תביעת פיצויים לועדת הפיצויים של המשיבה – רשות מקרקעי ישראל (להלן גם: רמ"י, או הרשות) בגין גריעת שטח מקרקעין ממשבצת המושב, אשר ייעודו שונה מעיבוד חקלאי למגורים בשל הצורך בבניית הרחבה למושב.

מנגד, רמ"י סברה כי יש להחיל את ההלכה שנקבעה בעיניין קבוץ מגל על עובדותיו של המקרה דנן מאחר שבשני המקרים דובר בהרחבה ליישוב שלא נכפתה על היישוב, אלא שנעשתה בהסכמתו, וכן נוכח העובדה שבשני המקרים שנויי הייעוד נעשה מכוחה של החלטה 959, אשר במהותה מעניקה, לשיטת רמ"י, הטבה ליישוב, וממילא אין ליישוב זכות תביעה כנגד הטבה שניתנה לו. בתאריך 08.02.2015 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את תובענת המושב וקבע כי הוא איננו זכאי להגיש תביעת פיצויים בגין גריעת מיגרשי ההרחבה ממשבצת המושב.

זאת ועוד – בדחותה את הבקשה לקיום דיון נוסף בעיניין קבוץ מגל, קבעה חברתי, המשנָה לנשיא (כתוארה אז) השופטת מ' נאור, בין היתר, כדלקמן: "בית המשפט קיבל את טענת המינהל כי הסעיף [סעיף 21 להסכם המשבצת שנדון שם – ח"מ] חל רק במקרה ששינוי הייעוד נכפה על המבקש" (ראו: פיסקה 3 לדיון הנוסף; ההדגשה במקור – ח"מ) פסק הדין בעיניין קבוץ מגל, וההחלטה בדיון הנוסף, מדברים אפוא בעד עצמם וקובעים כי כאשר שינוי ייעוד של מקרקעין נעשה ביוזמתו של יישוב – אותו יישוב לא יהיה זכאי לפצוי מרמ"י בגין גריעת השטחים שייעודם שונה – משטחו.

...

נוכח כל האמור לעיל הגעתי, איפוא, למסקנה, כי בית המשפט המחוזי הנכבד יישם כראוי את ההלכה שנקבעה בעניין קיבוץ מגל על עובדות המקרה דנן, וכי המושב איננו זכאי לפיצוי אף מכוח פרופוזיציה משפטית, או הלכה אחרת של בית משפט זה. לפיכך הנני מציע לחברי ולחברתי כי נדחה את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין: חוות דעתו של השופט מלצר מקובלת עלי ואצטרף אליה.

היה עלינו איפוא להכריע בחינת יקוב הדין, וחברי בחן את הסוגיה מן הזויות השונות, וסופו של יום שהגיע למסקנה כי אין להיעתר לערעור.

אין באמור בחוזה זה כדי לגרוע מסמכויותיו של מפקד האיזור/ראש המינהל האזרחי באיזור ליתן הוראות בצו לכל הנוגע לתוקפם של חוזים ובכל הקשור בזכות, חובה או חבות של צד מן הצדדים להם.

טוען התובע כי המתווכים והמנוח לא גילו לו שמכירת הזכויות היא באתר בו קיים צו הפסקת סבור אני שניסוח התובע בסעיף 17 לתביעה אינו נכון, שכן באותה עת לא היו מבנים בשטח ולא מכרו דירות, אלא מכרו זכויות במקרקעין לצורך בניית דירות, כפי שיובהר להלן, הייתה עסקה של רכישת זכויות במקרקעין בלבד, ולאחר מכן כל קבוצה שרכשה זכויות במיגרש חתמה על חוזה עם קבלן לקבלת שירותי בנייה.

הנתבעים 1 ו-2 טענו שיש לדחות את תביעת התובע כנגדם מהסיבות כדלקמן: בהסכם רכישת הקרקע התחייב התובע לשתף פעולה עם כל הקבוצה ולחתום על הסכם שתוף, וכן ייפה את כוחו של עו"ד גליק לחתום על הסכם השתוף, אם לא יעשה כן; לפני שעו"ד גליק חתם על הסכם השתוף, היתנהל הליך בוררות אודות החתימה של עו"ד גליק על הסכם השתוף בשם התובע מול בית דין צדק.

...

סבור אני שיש לדחות תביעה זו, שכן את דמי התיווך שילם התובע למתווכים ולא למי מהנתבעות.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: על הנתבעים 1 ו-2 להשיב לתובע את הסך 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (30.3.16) ועד ליום התשלום בפועל; על הנתבעת 6 להשיב לתובע את הסך 150,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (30.3.16) ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה נגד הנתבעים האחרים נדחית.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ה"פ 16434-03-11 צפריה-מושב עובדים להתיישבות דתית שיתופית בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל תיק חצוני: בפני כב' השופט בנימין ארנון המבקש צפריה-מושב עובדים להתיישבות דתית שיתופית בע"מ ע"י ב"כ עו"ד דן פיאלה ממשרד ח. נעם ושות' – עו"ד וכן ע"י ב"כ עו"ד רמי אהרן ממשרד מטרי, מאירי ושות' – עו"ד המשיב מינהל מקרקעי ישראל ע"י ב"כ עו"ד סילביה רביד מפרקליטות מחוז ת"א - אזרחי פסק דין

מונחת לפניי בקשתו של מושב צפריה לקבלת סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי להגיש תביעת פיצויים לועדת הפיצויים של מינהל מקרקעי ישראל בגין גריעת שטח מקרקעין ממשבצת הישוב אשר ייעודו שונה מעיבוד חקלאי למגורים – שינוי יעוד אשר נידרש לצורך הרחבתו של המושב בהתאם לתכנית מתאר שאושרה ביום 9.11.2004.

בסופו של יום דחה בג"צ את העתירות כנגד הוראות המעבר [בג"ץ 10934/02 קבוץ כפר עזה אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נח (3) 854 (2004) (להלן: "בג"ץ כפר עזה")].

...

ביום 21.10.12 ניתן על ידי בית המשפט העליון (כב' השופטים ע' פוגלמן, א' רובינשטיין ו- א' שהם) פסק דין בגדרו נדחה ערעורו של קיבוץ מגל על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) ונקבע, בין היתר, כי מאחר שהמינהל לא כפה על קיבוץ מגל את שינוי היעוד של חלק ממקרקעיו מחקלאות למגורים, אלא הדבר נעשה ביוזמתו של הקיבוץ (לצורך הקמת שכונת הרחבה לקיבוץ) – לא קמה לקיבוץ זכות לקבלת פיצויים מהמינהל בגין אובדן השקעותיו במקרקעין אלה [ע"א 7434/10 קיבוץ מגל נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 21.10.2010) (להלן: "פסק דין מגל" או "הלכת מגל")].

באשר לעובדה שהמינהל העיד את מר דגני, שהחל לעבוד במינהל בשנת 1999 בתפקיד של מנהל אגף שיווק וכלכלה, ולא את מר אדומי, שקדם לו בתפקיד זה – אציין כי ממילא עיקר גרסתו של המושב בקשר לשנים אלה מקובלת עליי: 1992 – אין מחלוקת כי המושב הוא שיזם והגיש את התכנית בשלב זה; 1995 – אין מחלוקת כי המועצה הארצית לתכנון ולבניה החליטה שלא לאשר תכנית זו; 1998-1996 – מקובלת עליי עמדתו של המושב כי נעשו ניסיונות על ידי המושב להעתיק את מיקומו למיקום חלופי, אך ניסיונות אלה לא צלחו; בנסיבות אלה, כאשר עיקר טענותיו של המושב בקשר לשנים אלה מקובלת עליי, אזי גם אם היה המינהל מעיד את מר אדומי ביחס אליהן – לא היה בכך כדי לסייע למושב בהוכחת יתר טענותיו אשר לגביהן יכול היה מר דגני להעיד מידיעתו האישית.

לטענת המשיב, קיימים מסמכים נוספים בתיק הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מהם נובעת המסקנה כי הוועדה המקומית או המועצה הן "יוזמות התכנית" [כך לדוג' התכתבויות משנת 2001 בקשר לקידום התכנית שהופנו אל הועדה המקומית (נ/3, ת/2 ו- ת/3), מכתבו של משרד הבריאות מיום 27.5.03 בו הוגדרה המועצה כמבצעת הפרויקט, מכתבו של משרד הפנים מיום 30.3.04 בו הוגדרה המועצה כיזם הפרויקט, מכתבו של ראש המועצה מיום 30.11.13 בו הגדיר את המועצה כיזם התכנית (עמ' 43, 48 ו- 75 לנספח לתצהיר המינהל)].

החלטתו לעשות כן מעידה על החשיבות שראה בכך שהשליטה על אופן מיון ואישור המשפחות שתגענה למושב ותרכושנה את המגרשים תרוכז בידיו; באשר לטענת המושב לפיה ההוצאות הנובעות מביצוע תוכנית ההרחבה העמיסו על תשתיות המושב ולא כוסו על ידי דמי הפיתוח שנקבעו על ידי המינהל – רשאי היה המושב לפעול על פי דין כנגד החלטת המינהל בסוגיה זו. משלא עשה כן – השלים עמה, כפי שהעיד עדו של המושב, מר יוסי תהילה: "ש. תאשר לי שלעניין גובה הוצאות הפיתוח השלמתם בסופו של דבר עם הסכום שנקבע, 119,000 ₪ ליח' שנקבע על ידי ממ"י, נכון?

לסיכום פרק זה; בדומה למקרה שנדון בפסק דין מגל גם במקרה דנן יש לראות את המושב כמי שנהנה מהטבה מובנית הגלומה באישור שניתן לתכנית ההרחבה, וזאת – בשל האפשרות שהוקנתה לו להעביר למנהל רשימת מומלצים אשר להם יוחכרו המגרשים בפטור ממכרז.

סוף - דבר לאור כל האמור, הנני קובע בזאת כדלקמן: דין התביעה להידחות בשלמותה.