תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי על דחיית קצבה מיוחדת לנכים

בית הדין האיזורי דחה את תביעת העותר נגד המשיב, הוא המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), להעברת מקום הדיון בועדת הערר לשירותים מיוחדים אשר עתיד להתקיים בעיניינו מסניף באר-שבע לסניף אחר של המל"ל שאינו בתל אביב, בנצרת או בירושלים.

עוד צוין כי העותר עצמו הגיש את תביעתו לקבלת גמלת נכות כללית לסניף המל"ל בבאר-שבע, ואף קיים הליכים שונים בסניף זה, וכי רק לאחר דחיית תביעתו לגימלת שירותים מיוחדים על-ידי ועדה רפואית מדרג ראשון, ראה העותר לבקש את העברת הדיון בעיניינו לסניף אחר.

...

דין העתירה להידחות, אף מבלי לבקש תשובה.

נוכח כל האמור, העתירה נדחית.

למעשה, טענות התובעת בסיכומיה שיש להאריך את המועד להשיג על החלטת 2016 או כי אין להחיל את דיני השהוי או ההתיישנות בנוגע להחלטה זו – הן שמהוות הרחבת חזית, ובכל זאת הנתבע בחר להתייחס לטענות אלו לגופן, וכך נעשה גם אנו: התובעת טוענת במסגרת סיכומיה כי יש להאריך את המועד להגיש תביעה כנגד ההחלטה משנת 2016, אף שבמועד הגשת התביעה לא הגישה בקשה לעניין זה. תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות המועדים), קובעת כך: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". אשר לאמות המידה להארכת המועד להגשת התובענה, כפי שמבקשת דה-פאקטו התובעת כעת, בעב"ל (ארצי) 59462-12-15 מאלו – המוסד לביטוח לאומי (24.8.2018) נקבע כך: "ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, אמות המידה המרכזיות נוגעות לכאורה לסכויי התביעה לגופם; משך האיחור (כנתון אובייקטיבי וכן בהשוואה לפרק הזמן שנקבע בדין לצורך הגשת התביעה); היתנהגותו של המבוטח (לרבות מאפיינים מיוחדים שלו המלמדים על היותו חלק מאוכלוסייה מוחלשת המתקשה במימוש זכויותיה) והאם קיימות נסיבות אובייקטיביות שלא אפשרו את הגשת התביעה במועד או סיבה סבירה אחרת לאיחור; האם חלוף הזמן פוגע באינטרסים של המוסד או באינטרסים צבוריים אחרים, וכדוגמא נוכח קושי בהתגוננות מפני התביעה; וכן מהותו של העניין וחשיבותו - הן מבחינה ציבורית והן ביחס למבוטח המסוים. במסגרת שיקול אחרון זה ראוי לקחת בחשבון את חשיבותה של הזכות מושא ההליך למבוטח ומידת הנזק שייגרם לו ככל שתמנע ממנו זכות התביעה בגינה. כך, ולמשל, אין דין תביעה שניתן להגישה למוסד פעם נוספת כדין תביעה שדחייתה משמעה סגירת הגולל באופן סופי על זכויות המבוטח לשארית חייו." אין חולק כי התובעת לא הגישה כאמור תביעה בעקבות החלטת הנתבע משנת 2016 לאשר דרגת סיוע א'.

יפים לעניין זה דברי בית הדין האיזורי בב"ל (חי') 63259-03-22 סעיד - המוסד לביטוח לאומי (22.1.23) שם תביעה של מבוטח לקיצבה מיוחדת נדחתה על ידי בית הדין האיזורי בשנת 2001, לא הוגש ערעור ופסק הדין הפך לחלוט.

ב"ל (חי') 22924-02-13 כהן נ' המוסד לביטוח לאומי (8.3.16): המוסד אישר בשנת 2012 למבוטח קצבה מיוחדת ברמה של סיוע קל החל מיום 1.1.2004 (מועד התגבשות הנכות היציבה), והתביעה שהוגשה לבית הדין עסקה בטענת המבוטח כי הוא זכאי לקיצבה בגין תחבורה ציבורית.

...

בית הדין קבע כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי, משהוגשה התביעה רק כעבור 3 שנים מיום החלטת פקיד התביעות, ובנסיבות בהן המבוטח לא הגיש בקשה להארכת מועד עם הגשת תביעתו ב-2022.

סוף דבר על יסוד כל האמור, ניתן תוקף להודעתו של הנתבע מיום 15.5.2022.

בהתחשב במכלול הנסיבות, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

לפנינו תביעתו של מר שמואל אבלסון (להלן: "התובע") כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע"), להכרה בקיצבה מיוחדת לנפגע מעבודה.

טענות התובע השאלה היחידה לצורך ההכרעה היא האם רשאי המוסד לדחות תביעתו של נכה לקיצבה מיוחדת על סמך שיחה טלפונית עלומה של גורם כלשהוא במועד לא ידוע, חודשים רבים לאחר המועד בו הוגשה התביעה – שיחה שהתובע כלל לא הבין את הקשרה ואת הצורך לערוך לו בדיקות נוספות בביתו (ס' 1 לתשובת התובע לסיכומי הנתבע – להלן: "סיכומי התובע").

בתצהיר העדות הראשית שהגיש התובע מציין התובע, בין היתר: "אחרי מספר חודשים, כך למיטב זכרוני, קבלתי טלפון ממספר שלא הכרתי. הדובר בשיחה אמר שהוא רוצה להגיע אלי הביתה לבדוק אותי. הוא לא הסביר לי כלום. הוא לא אמר לי שזה קשור לאותה תביעה שהוגשה מספר חודשים קודם לכן. אמרתי לאותו אדם, שאת פרטיו אני בכלל לא זוכר, שכבר נבדקתי הרבה פעמים, שכבר הייתי בועדות רפואיות ושהמצב שלי ידוע. אמרתי שאני מוכן שיקבעו לי תור לכל בדיקה שצריך, אבל לא הבנתי למה הוא צריך לבוא אלי הביתה. רק אחר כך, אחרי שכבר התביעה נדחתה, עוה"ד שלי הסביר לי שמי שהתקשר אלי הוא כנראה אח מעריך מטעם ביטוח לאומי שרצה להגיע אלי הביתה כדי לבדוק את הזכאות שלי. כל זה לא הוסבר לי בשיחת הטלפון. לא יכולתי לדעת ולקשר שמדובר בבדיקה לצורך התביעה לקיצבה מיוחדת. לא ידעתי מי זה אותו אדם ומה הסיבה שהוא רוצה לבוא אלי הביתה" בחקירתו הנגדית בבית הדין חזר התובע על גירסתו זו ולא השתכנענו כי התובע סירב לשתף פעולה עם הנתבע ובקש לסכל את תביעתו.

...

הנתבע לא ביקש מהתובע לאשר בכתב כי הנו חוזר בו מבירור תביעתו וממילא לא מצאנו כל היגיון בטענה כי התובע, אשר פנה כאמור לייצוג עורך דין, יסרב לשתף פעולה בעניין זה. מצאנו, כי הנתבע פעל בניגוד להנחיות המוסד, הקובעות לעניין הטיפול בתביעה לקצבה מיוחדת: "...במידה והתובע עומד בתנאי הסף – פקיד השיקום יפגוש את הנכה, יראיין אותו ויעמוד על מצבו וצרכיו המיוחדים". בעניין שלפנינו, מצופה היה כי ינהג הנתבע ברגישות יתרה, תוך התחשבות במצבו הבריאותי ובגילו המתקדם.

בסיכומו של דבר, אנו מאמינים לכך שהתובע, אדם מבוגר מעל 80, לא הבין מי דיבר איתו בטלפון מספר חודשים לאחר הגשת תביעתו למל"ל, כאשר התובע לא הבין את הקשרה של השיחה ואת הצורך לערוך לו שיחות בדיקות נוספות בביתו.

לאור האמור, לא ניתן להגיד שהתובע הכשיל את בירור תביעתו ולא שיתף פעולה ולכן אנו קובעים כי תביעתו נדחתה שלא כדין ומועד התביעה לקצבה מיוחדת הינו 12.6.2020 – מועד הגשת התביעה למל"ל. סוף דבר: התביעה מתקבלת במובן זה שאנו קובעים שמועד התביעה לקצבה מיוחדת הינו 12.6.2020 (מועד הגשת תביעתו המקורית).

בית הדין האיזורי לעבודה ירושלים ב"ל 66766-06-20 12 מרץ 2021 לפני: כב' השופט **** גולדברג התובעת נגאח גאבר ע"י ב"כ: עו"ד חאלד טוויל הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד הלנה מארק פסק דין

ביום 29.12.19 הודיע הנתבע לתובעת על דחיית תביעתה לקיצבת שירותים מיוחדים בשל אי התייצבותה לועדה הרפואית ביום 24.12.19.

לעניין זה מפנה הנתבע לתקנה 10 לתקנות ביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מינוי ועדות רפואיות והוראות שונות) התשמ"ד – 1984, אשר קובעת כי על המוסד לזמן תובע לבדיקת רופא 14 ימים לפחות לפני המועד שנקבע לבדיקה.

בית הדין אינו סבור שיש הצדקה לסטות ממדיניות אי פסיקת הוצאות נגד מבוטחים שתביעתם למימוש זכויות בתחום הבטחון הסוציאלית נדחתה.

...

התוצאה תוצאת הדברים היא כי דין התביעה להידחות, והתביעה נדחית בזה.

התביעה דנא הוגשה כנגד החלטת פקידת שקום מיום 11.3.2020, אשר דחתה את תביעתו של התובע לתשלום קצבה מיוחדת לפגעי עבודה על פי סעיף 10 לתקנות קצבה מיוחדת.

היתיישנות ייאמר כבר עתה, כי בנסיבות העניין, שוכנעתי כי דין התביעה להדחות על הסף אף מחמת היתיישנות, ואפרט: בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל – 1969 (להלן: "התקנות"), נקבע: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". בעב"ל (ארצי) 59462-12-15 מאלו - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (24.8.2018) (להלן: "עניין מאלו") נקבע כי לביה"ד סמכות להאריך את המועד להגשת תובענות, כאשר על ביה"ד לבחון את סכויי התביעה, משך האיחור, היתנהגות התובע, קיומן של נסיבות אובייקטיביות שמנעו את הגשת התביעה במועד, הפגיעה בנתבע עקב חלוף המועד וחשיבות התביעה מבחינה ציבורית ובנוגע לתובע עצמו.

תקנה 10 א (א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ה – 1965 קובעת כי אחוזי הנכות לצורך עניין זה הם אחוזי הנכות שקבעה הועדה הרפואית בנכוי אחוזי הנכות שהוספו לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשל"ו- 1965.

...

מכאן, שהתובע אינו עומד בדרישה לשם קבלת הקצבה בנושא זה, ובדין נדחתה תביעתו על ידי הנתבע" לאור כל האמור לעיל, דין התובענה להידחות.

מכל הטעמים דלעיל – אני קובע, כי התביעה לבית הדין הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות, למעלה משש עשרה שנים לאחר קרות האירועים, דבר המקשה על בירור נסיבותיו, לפיכך, מוצדקת ומבוססת טענת התיישנות שהעלה הנתבע.

סוף דבר - התביעה נדחית - בנסיבות המקרה כל צד יישא בהוצאותיו.