תביעה נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות בקשת "הענקה מטעמי צדק

ביום 25.3.19 הוציא הנתבע לתובע מכתב הדוחה את תביעתו לתשלום דמי פגיעה בנוגע לתאונה מיום 11.10.18 בו נכתב:" אנו מצטערים להודיעך, כי עלינו לדחות את תביעתך לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 11/10/18, על פי הוראות סעיף 77 ( א) לחוק הביטוח הלאומי, ומהנימוק הבא: לפי האמור בסעיף 77 (א) לחוק הביטוח הלאומי- התנאי למתן גמלה לעובד עצמאי הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי, או שעשה את המוטל עליו כדי להרשם. על פי ביקורת הגביה, פנית למוסד לביטוח לאומי להרשם כעובד עצמאי רק ביום 16/1018, כלומר לאחר יום התאונה הנזכרת לעיל. באפשרותך להגיש בקשה לבדיקת זכאותך במסגרת הענקות מטעמי צדק." ר' נספח י' לכתב התביעה.

שם נקבע כך: "תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, חלה גם על תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969, ומאפשרת לביה"ד סמכות להארכת מועד הקבוע בדין להגשת תביעה לביה"ד כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי." עוד קבע בית הדין הארצי, כי "מדיניות בתי הדין היא שאיפה לבירור הזכויות המהותיות של הבאים בשעריו "מתוך ראיית סדרי הדין ככלים שנועדו לשרת את המטרה העיקרית שהיא בירור המחלוקות בין הצדדים והכרעה בהן". על כן, ככל שישנם נימוקים ראויים להארכת המועד, עולה כי יש לדחות את טענת ההתיישנות.

...

גם אם המערער אינו בקי ברזי החוק והתקנות, לא מצאנו בטיעוניו שום הסבר מניח את הדעת לכך שדמי הביטוח בעדו לא שולמו במשך תקופה של כשנה וחצי ולכך שבמשך למעלה משנה לא עקבו המערער ורו"ח שראל אחר רישומו של המערער במוסד כעצמאי.

לאחר שבחנו את כלל הראיות לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי עשה את המוטל עליו כדי להירשם כעצמאי לפני יום 11.10.18 וזאת מהנימוקים שיפורטו: עיון בתצהירו של התובע מעלה כי הצהיר: "בשנת 2018 פתחתי עוסק פטור והתחלתי לעבוד כפרילאנס גם כטבח וגם כנגר פניתי לרו"ח אמיר בינדמן על מנת להסדיר את הרישום כעצמאי. לפני שהתחלתי את עיסוקי כעצמאי נשלחה פניה שלי לרשויות המס ע"י הרו"ח שלי בתאריך 2/5/18... אחרי שקיבלתי את האישור התחלתי לעסוק בנגרות ע"פ הזמנה ועבדתי בין היתר כנגר/מסגר/אומן אצל אומן שעסק במחזור עץ אדריכלי ושם נפצעתי במסגרת העבודה. בעבודתי הוצאתי חשבוניות כנגד התשלומים שקיבלתי... ביום 15/5/2018 שלח רו"ח שלי בפקס לביטוח לאומי את שני עמודי טופס דין וחשבון רב שנתי לפי תקנות רישום ותקנות בדבר גביית דמי ביטוח. בתאריך 16/10/18 נשלח הפקס בשנית... בדיעבד הבנתי שלא טופל פקס זה בשתי הפעמים שנשלחו משום כך נוצר השיהוי בגינו נדחתה התביעה שלי. מבחינתי פעלתי תחת ההנחה שאני פועל לפי עוסק מורשה פטור מן המניין שפועל לפי הוראות המדינה. פתחתי תיק במע"מ, שילמתי הוראת קבע לביטוח לאומי, הוצאתי חשבוניות בתמורה לתשלום והרו"ח טיפל בכל מה שרו"ח אמור לטפל. לא היה לי ספק קל שמשהו לא תקין. ביום 1/6/2018 קיבלתי הודעה מרשות המסים כי נפתח לי תיק עצמאי מיום 4/6/2018. גם זה הוסיף לתחושת הבטחון שלי שהכל תקין". עיון בחקירתו הנגדית מעלה כי מעלה כי למרות שהעיד כי שילם לביטוח לאומי מהרגע שפתח עוסק פטור התובע לא הציג כל אסמכתא לתשלום בנוגע למועד עובר לתאונה כפי שאף עולה מעדותו: " ש. אתה אומר שהתביעה היתה ב- 11.10, האם זה צירוף מקרים שהמשלוח היה 5 ימים

על יסוד כל האמור לעיל , הננו קובעים כי התובע לא הוכיח, כי נרשם כעצמאי במל"ל או כי עשה את כל המוטל עליו לרישומו כעצמאי במל"ל בטרם המועד בו נפגע , משכך – עובר לפגיעה הנטענת, התובע לא היה מבוטח בביטוח נפגעי עבודה ובדין נדחתה תביעתו ע"י המל"ל. משמדובר בתיק ביטחון סוציאלי כל צד ישא בהוצאותיו.

מר אברהם מרציאנו (להלן – התובע) הגיש תביעה נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) מיום 20.2.2015 לדחות את בקשתו ל"הענקה מטעמי צדק", בנימוק כי "בבחינת בקשתך הוברר שאינך עונה לאף תנאי מהתנאים המפורטים בתקנה 3 לתקנות הענקה מטעמי צדק, ומשכך לא נבחנה כלל תקנה 4". מכאן התביעה שבפנינו.

...

לאור כל האמור, טוען התובע כי יש לקבל את תביעתו להענקה מטעמי צדק.

לפיכך, אי התשלום במועד אינו תוצאה של נבצרות או של נסיבות שלא היו תלויות בתובע, כדרישת התקנות, ולא נפל פגם בהחלטת הנתבע בהקשר זה. באשר לטענת התובע כי הנתבע לא פעל לצורך גביית החוב במשך 12 שנים, ולמעשה יש בכך בכדי לזכות את התובע בענקה מן הצדק, הרי שדין טענה זו להידחות אף היא; מדובר שוב בטענת אי ידיעה של חובת התשלום בשינוי אדרת, אשר כאמור לעיל אינה מהווה נסיבות חיצוניות למבקש.

לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

לפני תביעתה של הגב' יעל חי (להלן – התובעת) נגד החלטת פקיד התביעות במוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע או המוסד) מיום 14.12.17 הקובעת כי התובעת אינה זכאית לדמי לידה בגין עבודתה כעצמאית מטעמי צדק.

] ביום 27.6.17 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי לידה עבור עיסוקה כעצמאית אשר נדחתה בהחלטה מיום 10.7.17 בשל "פגור בתשלום דמי ביטוח במועד". עוד צוין במכתב הדחייה כי "סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי ותקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק) תשל"ה 1975, מאפשרים במקרים בהם נימנע ממבוטחת לשלם דמי ביטוח מסיבות המפורטות בתקנה לבחון זכאותה מחדש, בכפוף להגשת בקשה להענקה מטעמי צדק המצורפת בזאת."[footnoteRef:5] [5: עמ' 3-5 לנספחי כתב התביעה.

...

יובהר כי אני סבורה שהתובעת פעלה בתום לב ועשתה כל שלאל ידה על מנת להשלים את התשלום למוסד לביטוח לאומי טרם מועד הלידה.

דברים אלה מביאים אותי למסקנה שלא הייתה בידי התובעת היכולת לשלם את חובה לנתבע טרם מועד הלידה ויש בכך כדי להוות נסיבה אובייקטיבית לאי תשלום דמי הביטוח טרם מועד הלידה.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

כמו-כן, הוגשה התביעה כנגד החלטת הנתבע מיום 1.6.15 שלפיה נדחתה תביעת התובע להענקה מטעמי צדק מהטעם שהפיגור בתשלום דמי הביטוח אינו מאחת העילות המפורטות בתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק) התשל"ה-1975 (להלן – תקנות הענקות מטעמי צדק).

התובע טען כי בשל מחלת הראיות, מחלת אביו ופטירתו, וחובותיו אשר הביאו אותו לפשיטת רגל, נבצר ממנו לשלם את דמי הביטוח ומכאן שמתקיימות בעיניינו מספר עילות אפשריות להענקה מכוח תקנות הענקות מטעמי צדק – והבקשה נדחתה שלא כדין.

ההוראה שבהליכי פשיטת רגל לא ניתנת לפרשנות מרחיבה, וב"כ התובע לא הצביע על מקור משפטי אשר מצדיק פרשנות זו. משהתובע היה בפגור של תשלום דמי ביטוח העולה על 36 חודשים, כדין החליט הנתבע שאינו זכאי לתשלום גמלה (ראו, בעיניין דומה, ב"ל (חי') 1460-02-15‏ ‏ אחמד עבד אלהאדי - המוסד לביטוח לאומי‏, מיום 12.3.19).

דחיית התביעה התבססה על תקנה 3 לתקנות הענקות מטעמי צדק, אשר קובעת: "בכפוף לאמור בסימן ג' יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה:

...

התקיימו 4 דיונים מוקדמים בתיק ובסופו של דבר הסכימו ב"כ הצדדים כי מדובר במחלוקת משפטית והוגשו סיכומים בכתב.

בהתאם לפסיקתא שהוזכרה לעיל: "בטל כל חוב בר תביעה שעילתו לפני מתן צו הכינוס מיום 27.4.2011 ולא ניתן לפעול לגבייתו...". ואולם, אנו סבורים כי בעניין שלפנינו אין מדובר על גביית דמי ביטוח – כשהחוב בגין אלה בוטל – אלא בתנאי לזכאות, שלא יהיה חוב בגין פיגור בתשלום דמי ביטוח העולה על 12 חודשים (או 36 חודשים במקרה של שלילה של תשלום, כמו במקרה שלפנינו).

לסיכום לאור האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה לתשלום קצבת נכות מהעבודה.

התובעת הגישה איפוא תביעה להענקה מטעמי צדק אשר נדחתה גם היא בהחלטת המוסד מיום 2.3.2021 (נספח א' לתצהיר התובעת).

התובעת שסבורה כי נפלה טעות בהחלטות המוסד הגישה את התביעה שלפניי כנגד שתי ההחלטות.

מסגרת נורמאטיבית: סמכות המוסד לתת הענקה מטעמי צדק בנסיבות מסוימות מוסדרת בסעיף 387 לחוק, ובתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), התשל"ה-1975 אשר מסדירות, בין היתר, את אופן הפעלת שיקול הדעת של המוסד בבוחנו בקשה להענקה מסוג זה. התובעת טוענת כי מתקיימות בעיניינה שתי חלופות לזכאות להענקה, המפורטות בתקנה 3 בזו הלשון: "בכפוף לאמור בסימן ג' יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה:

תנאי ראשון לזכאות להענקה מטעמי צדק הוא שנבצר מהמבוטחת לשלם את דמי הביטוח ולכן ובהתאם להלכה הפסוקה עליה להראות כי נימנע ממנה לשלם את דמי הביטוח (דב"ע (ארצי) מא/0-182 סבג – המוסד לביטוח לאומי (1982)).

...

כך שבדין טוען המוסד שההליך להקמת הוראת הקבע הושלם בסופו של דבר רק במועד זה. יתרה מכך, רק ביום 26.10.2020 פנתה המייצגת של התובעת למוסד בבקשה להגיע להסדר תשלומים בנוגע לחוב העבר.

במהלך ההליך התובעת הלינה על המוסד שלא גבה את חובותיה מתוך הוראת הקבע שהעמידה בחודש 2/2020, אלא שדין הטענה להידחות.

כללם של דברים, לנוכח כל האמור לא שוכנעתי כי נפל פגם בשיקול הדעת של המוסד ולכן אין מנוס מדחיית התביעה.

לנוכח היותו של ההליך מתחום הביטחון הסוציאלי, ובשים לב לכלל נסיבות העניין, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.