מונחת לפנינו תביעתו של התובע, מר **** חנניה (להלן: "התובע"), אשר הוגשה כנגד החלטת הנתבע, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") מיום 23.3.2022.
בהמשך, בעיניין אטלאי שנדון לאחרונה, בית הדין הארצי אף המשיך וקבע, כך[footnoteRef:6]: "כפי שהובהר בעיניין ביטון ורונן, החלטת המוסד בעיניין הזכאות לקיצבה מיוחדת, ככל החלטה של המוסד, נתונה לבקורת שיפוטית. בעריכת ביקורת שיפוטית על ההחלטה, על בית הדין לבחון, בין היתר, אם ההחלטה התקבלה כדין, אם נבחנו כל השיקולים הרלוואנטיים, אם ההחלטה מנומקת כראוי וכיו"ב". [5: עב"ל (ארצי) 60708-12-19 ביטון – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 23.12.2021).
]
"הלכה היא, כי 'מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הבטחון הסוצאלי. לפיכך, לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות.. בית דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון ולפיהן היתנהגותו של גוף צבורי דוגמאת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק' [עבל 20105/96 אורלי יהלום – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו, 603, עמ' 619-620 לפסק דינו של הנשיא אדלר]. לפיכך, ו'ככלל, אין חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין' [עבל 313/03 בניאל ויקטור – המוסד לביטוח לאומי, 11.5.04]. בנוסף, חלה על ציבור המבוטחים החזקה בדבר ידיעת הדין, על מכלול זכויותיהם וחובותיהם ו'אי ידיעת החוק אינה יכולה להצדיק שינוי הוראותיו והרחבת תקופת התשלום למפרע לפי סעיף 296 לחוק' [עניין דוד ליבוביץ]. 'אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... אי ידיעת החוק אינה מהוה טעם לפעולה באיחור' [עבל 1112/01 נוגידאת ראתב – המוסד לביטוח לאומי, 18.5.03]."
כך גם נקבע לאחר מכן, בשנת 2012.
כך גם בקבלת שירותי סיעוד ושקום מהנתבע, שם נקבעו דברים דומים[footnoteRef:67].
...
התובע טוען, כדלקמן: החל מיום 24.4.2013 עמדה הנכות הכוללת הרעיונית שלו על 77%; הוא לא ידע דאז, ולא יכול היה לדעת, כי הוא עומד בתנאי הסף הנדרשים לשם קבלת קצבה מיוחדת; במהלך השנים דבר קיומה של הזכות לקצבה מיוחדת לא מצא זכר בפרסומי הנתבע, ומה שכן פורסם על ידו היה מטעה; גם אם הוא היה פונה באותה עת אל הנתבע, תביעתו לא היתה נבדקת כלל והיתה נדחית, בגלל פרשנות שגויה של הנתבע לגבי צירוף נכויות; הוא זכאי לתשלום רטרואקטיבי של הקצבה מעבר ל-12 החודשים שאושרו בהחלטת הנתבע – הן לפי ההסדר החקיקתי שמאפשר תשלום שכזה, והן לפי ההנחיות הפנימיות של הנתבע אשר מאפשרות תשלומים של קצבה מיוחדת בתקופה שהיא מעל ל-12 חודשים טרם הגשת התביעה, ובמקרה שלו – החל מחודש 4/2013 ועד לחודש 3/2019.
הנתבע טוען, כדלקמן: דין התביעה להידחות על הסף מטעמי התיישנות, היות שלפי הוראות החוק לא ניתן לשלם לתובע מעבר ל-12 חודשים לפני הגשת התביעה לקצבה מיוחדת; אין בתקנות או נהלי הנתבע כדי לגבור על דבר חקיקה ראשי; מוכחשת טענת התובע כי מצבו התפקודי של התובע מתאים לקצבה מיוחדת כבר מחודש 4/2013; גם אם נכונה הטענה כי לא חל שינוי במצבו התפקודי של התובע מאותו המועד, הרי שאין בכך כדי להעלות או להוריד, היות שזכאות לתשלום היא שאלה נפרדת מזכאות עקרונית; לתובע נקבעה נכות מהעבודה בדרגה יציבה, שהיתה יכולה להעניק לו קצבה מיוחדת, רק ביום 18.12.2016 – ולא בשנת 2013 (במהלך ההליך הנתבע חזר מטענה זו); התובע היה יכול להגיש תביעה במהלך השנים לקצבה מיוחדת, ולא היתה כל מניעה מצידו מהגשת התביעה לפני חודש 4/2020, שרק אז היא הוגשה לראשונה; פסק הדין בהליך הצירוף מהווה הלכה חדשה; בהתאם להלכה הפסוקה, הלכה חדשה חלה פרוספקטיבית, ולא רטרואקטיבית.
ולבסוף, ואשר לטענותיו של התובע ובכל הקשור למבוטחים והליכים משפטיים אחרים, הרי שגם כאן, דין טענות התובע להידחות במלואן.
זאת ועוד, דין הטענות להידחות גם לגופו של עניין, ומשעה שטענות התובע נטענו באופן לא ברור ובלתי ממוקד.
אשר על כן, לאור כל האמור והמפורט דלעיל, דין התביעה להידחות, וכך אנו מורים.
