תביעה נגד החלטת ביטוח לאומי שדחתה תביעה להשלמת הכנסה

לפנינו תביעת התובע, במסגרתה הוא מלין כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 14.6.2016, לפיה נדחתה תביעתו לגימלת הבטחת הכנסה בשל אי שתוף פעולה, בהתאם לסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן: "חוק הבטחת הכנסה").

...

] נוכח האמור, התובע לא הוכיח את טענותיו ולא המציא את המסמכים הדרושים, ועל כן אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל התביעה נדחית.

משנדחית התביעה בשל אי שיתוף פעולה כאמור, ובהעדר מסמכים וכפועל יוצא בחינה פרטנית של הנתבע לגבי זכויותיו של התובע בנכס, ברי כי לא ניתן לדון בשאלה אם קיימת לתובע הכנסה מנכס.

לפנינו תביעה כנגד החלטת הנתבע לדחות תביעה לגימלת הבטחת הכנסה בגין חודש יוני 2017.

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו במסמכים השונים בתיק הגענו לכלל החלטה לפיה דין התביעה להדחות וכי החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחיית התביעה לגימלה להבטחת הכנסה בעבור חודש יוני 2017 בדין יסודה.

...

ביום 19/11/18 ניתנה חוות דעת משלימה מטעם המומחה לפיה עומד הוא על דעתו כי לא נמצאה סיבה בגינה לא יכול היה התובע להתייצב בשירות התעסוקה בחודש יוני 2017, והוא השיב על שאלות בית הדין כדלקמן: "א. במסמכים שלפני אין תמיכה בכך שהתובע היה מרותק לביתו, זאת מכיוון שאין תיעוד מרופא המשפחה של אנמנזה מפורטת (סיפור מחלה) ובדיקה פיזיקאלית מימי המחלה. עם זאת, אני סבור שכאב בטן וחולשה כללית בעוצמה הגורמת לריתוק האדם לביתו, היו צריכים לעלות בביקור המרפאה או בשיחה הטלפונית עם הרופא ולהביא להערכה נוספת ע"י הרופא (בדיקה מדוקדקת, בדיקות דם או במקרה חמור הפניה למיון)". "ב. איני יודע לצורך מה השתמש התובע בתעודות המחלה. העובדה כי ניתנו האישורים הנ"ל, אינה מעידה כי הרגיש טוב בשאר ימי החודש, אלא כי הרופא חשב כי מצבו הבריאותי אינו מחייב ימי מחלה". לגישתם של בתי הדין, "המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין מקום לפסילתה" (עב"ל 001035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 6/6/2005).

על כן, לא מצאנו מקום לסטות מחוות דעתו של המומחה, שכן חוות דעתו סדורה ומהימנה בעינינו.

סיכום לאור כל האמור לעיל אנו מאמצים את חוות דעתו של המומחה לעניין העדר הצדקה לאי התייצבות התובע בלשכת התעסוקה ולכן דוחים את התביעה.

הנתבע הפנה למכתב מיום 10.10.2010, אשר נשלח לתובע ב-12.10.10 במסגרתו הודיע לו על ההחלטה לדחות תביעתו לגימלת השלמת הכנסה משנת 2010, כאשר העירעור על החלטה זו הוגש לבית דין זה רק ביום 9.2.17, למעלה מחמש שנים לאחר ההחלטה על דחיית תביעתו, זאת בנגוד להוראת תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות המועדים), הקובעת, כי תובענה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי יש להגיש לבית הדין לעבודה תוך 12 חודשים מקבלת ההחלטה.

...

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, או לחילופין, על סמך ראיות אשר הונחו בפניו בזמן אמת בשנת 2010, לפיהן התובע לא העביר במשרדי שלטונות המס את הדירות לילדיו ו/או לא דיווח על העברת הנכסים הרשומים על שמו במס רכוש.

במצב דברים זה, לא מצאנו כל הצדקה להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק להגשת תובענה לבית הדין על החלטת הנתבע, ולכן אנו קובעים כי לא נפל פגם בשיקול דעת הנתבע, אשר בחר לעמוד על טענת ההתיישנות בתיק, בהיעדר כל טעמים, ולבטח לא "טעמים מיוחדים" המצדיקים הארכת מועד.

נוכח כל האמור לעיל במצטבר, אנו מקבלים את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, ולכן מתייתר הצורך לדון בטענות התביעה לגופה.

לאור האמור - דין התביעה להידחות.

לפנינו תביעת התובע כנגד החלטת הנתבע לדחות תביעתו להבטחת הכנסה לחודשים ינואר-פברואר 2018 בהם היה בעלים של רכב ובתו החיילת בעלים של רכב נוסף.

התובע עצמו לא עשה כל שימוש ברכב זה. בתו של התובע הגישה תצהיר עדות מטעמו, וכך היא העידה: "אני חיילת משרתת בקבע באיזור הערבה. בסוף חודש ינואר 2018 (או בסמוך) רכשתי רכב מכספי שלי. הרכב נרכש לצרכיי האישיים. הרכב נמכר לאחר כחודשיים בסוף חודש מרץ 2018 לאופיר סוכנויות לאחר שהתברר שנוצרו לאבי בעיות עם המוסד לביטוח לאומי בגלל הרכב. הרכב היה אצלי. רוב הזמן הרכב היה איתי בבסיס ובאיזור הבסיס. כשיצאתי לסופי שבוע לבית הוריי, יצאתי עם הרכב וחזרתי איתו לבסיס". בתו של התובע התייצבה לדיון הוכחות.

סעיף 9א(ב) מציב שני תנאים חלופיים אשר בהתקיימם, נשללת הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה – "תובע שהוא בעל שני כלי רכב או יותר או שהוא בעל רכב ששוויו עולה על סכום שקבע השר, לא יהיה זכאי לגימלה לפי חוק זה". לפי סעיף 1 לחוק, הגדרתו של "ילד" הנה בהתאם למובנו של מונח זה בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי).

כפי שראינו, על פי הפסיקה יש לפרש את המונח "ילדו הנמצא עמו" באופן שבו רואים את הילד כמי "שאורח חייו הרגיל והשגרתי מיתקיים ומתנהל אצל מי שעמו הוא נמצא". קשה להלום את מסקנת הנתבע כי בתו של התובע, אשר שרתה רחוק מאוד מביתו של התובע; אשר קנתה את הרכב בעצמה ולצרכיה; תוך שהיא נוסעת עמו לבסיס וחוזרת עמו רק בסופי שבוע, פעם בשבועיים; נכנסת להגדרת – "ילדו הנמצא עמו". בעיניין זה יפים הדברים שנפסקו בפסקי הדין אליהם הפנה בא כוחו של התובע בהשלמת סיכומיו.

...

לכאורה, הפרשנות המילולית של הוראת סעיף 9 א (א) לחוק מביאה למסקנה שבבית משפחה בה מתגורר ילדו, עד גיל 23, של תובע גמלה, די בכך שיש רכב בשימושו כדי לשלול את הגמלה מהוריו.

היא נוסעת עם רכבה לבסיס רחוק מהבית וחוזרת לביתה רק בסופי שבוע, אחת לשבועיים, עונה להגדרת החוק של "ילדו הנמצא עימו". סוף דבר התביעה מתקבלת.

בית הדין האיזורי לעבודה באר שבע ב"ל 15040-09-19 18 פברואר 2020 לפני: כב' סגן הנשיא השופט צבי פרנקל התובע: מוסה אבו גודה, (ת.ז.-023400856) הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד שרון אושרי פסק דין

התובע יליד 1969, הגיש תביעה נגד החלטת הנתבע לשלול את הגימלה להבטחת הכנסה מ1/18 עד 6/19.

לאור האמור לא נפל פגם בהחלטת הנתבע לשלול את זכאות התובע להבטחת הכנסה מ – 1/18 ועד 6/19 תקופה של שנה וחמישה חודשים לפני עדותו במישטרה ואין פגם בכך שהנתבע ראה בו כעצמאי בתקטפה זו. התביעה נדחית.

...

אמנם בנ/2 התובע אמר לחוקרי הנתבע שהוא שיקר למשטרה בעניין הסכומים שגבה מהנוסעים, החלטתי לקבל את טענת הנתבע שמדובר ב"עסק" ועל כן יש לראות בתובע כעצמאי.

העדפתי לתת משקל לעדות התובע במשטרה שהיא עדות בזמן אמת שהתיישבה עם העובדה שהתובע הסיע שוהה בלתי חוקי, עם העובדה שהוא משתמש ברכב עם עשרה מקומות נסיעה ועל כן אני קובע שהדברים שהתובע אמר במשטרה הם הדברים הנכונים.

לאור האמור לא נפל פגם בהחלטת הנתבע לשלול את זכאות התובע להבטחת הכנסה מ – 1/18 ועד 6/19 תקופה של שנה וחמישה חודשים לפני עדותו במשטרה ואין פגם בכך שהנתבע ראה בו כעצמאי בתקטפה זו. התביעה נדחית.