בנוסף, נקבע, כי ככל שהנתבע לא יעמוד בהתחייבויותיו על פי ההסדר, יהיה הבנק זכאי לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו לצורך גביית החוב, לרבות בהתאם למסמכי החשבון המקוריים, וכי "הלקוח מצהיר כי ידוע לו שבכל מקרה של פגור לרבות בתשלום אחד, או אי מילוי של אחד התנאים על פי הסכמי ההלוואה והסדר זה, רשאי הבנק להעמיד את כל יתרת ההלוואה או/ו אי כיבוד של הוראת הקבע לפרעון מיידי".
במאמר מוסגר יצוין, כי עוד בטרם חתימת ההסדר, וככל הנראה כתנאי לחתימתו, הפקיד הנתבע סך של 5,500 ₪ בחשבון.
על עובדה זו בלבד – שאינה שנויה במחלוקת, ושלא היא שהוותה, כפי שיפורט להלן את עילת התביעה נגדו – ביסס הנתבע בתחילה את היתנגדותו לתביעה, וטען כי משמעמד בתשלומים שנקבעו בהסדר, לא היה מקום להעמיד את מלוא ההלוואה לפרעון, כפי שעשה הבנק בתביעה שהגיש נגדו.
גב' עובד-כהן אישרה בעדותה, כי עם חתימת הסדר החוב, נשללה מהנתבע האפשרות לבצע פעולות שונות בחשבון, דוגמאת כתיבת שיקים וחיוב כרטיסי אשראי, וכי עוד לפני כן, נשללה ממנו האפשרות לצפות בחשבון.
אמנם, אין מדובר ביתרת חובה שנוצרה בעקבות אי עמידה בתשלומים שנקבעו בהסדר החוב עצמו – שבהם אכן עמד הנתבע – אלא בגין חיוב החשבון מכוח הרשאה לתשלום הלוואת המשכנתא.
...
עדויות נציגי הבנק, שלפיהן כל עוד קיימת הלוואה שאמורה להיות משולמת מהחשבון, ייוותר החשבון פתוח, ושלפיהן כל עוד קיימת הרשאה לחיוב החשבון בגין הלוואת המשכנתא – שלא בוטלה ולא הוחלפה באחרת אלא רק בשלב מאוחר יותר – תכובד ההרשאה, הייתה מקובלת עליי.
העובדה כי הנתבע לא עשה כן, מעידה על כך שסבר כי ההרשאה אכן תכובד, או לחילופין, כי קיווה, בחוסר תום לב (אולי מטעמים הנובעים מיחסיו עם הלווה הנוספת בהלוואת המשכנתא), כי החוב ייווצר בחשבון המשכנתא, במקום בחשבון העו"ש.
דברים אלה נאמרו במידת מה מעבר לדרוש, שכן משלא שוכנעתי כי לנתבע נאמרו דברים שאינם נכונים על ידי הבנק, או כי הוטעה על ידי הבנק, או לא קיבל הסברים מספקים ממנו, ממילא אין בטענה זו, בדבר טעות בהבנת הדברים, גם בהנחה כי אכן התקיימה, כדי להועיל לנתבע.
נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבע לשלם לבנק סך של 47,673 ₪, בצירוף ריבית כמפורט בסעיף 9 לכתב התביעה, וכן הוצאות משפט בסך של 684 ₪, ושכר טרחת עורך דין בסך של 4,000 ₪, הכל בתוך 30 ימים מהיום.
