תביעה נגד גולש אינטרנט אלמוני

התובעת הגישה תביעה כספית על סך 2,000,000 ₪ נגד הנתבע 1 שהנו אלמוני ונגד נתבע 2, מפעילה של אתר צ'אט באנטרנט.

בעיניין זה אני מפנה להלכה שנקבעה ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי [1995] החברה לשירותי בזק בנלאומיים, פ"ד סג(3) 664 (25.3.2010), שם נפסק בעדת הרוב כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי באנטרנט: "הסעד שמתבקש בעניינינו הוא חריג. מדובר בניסיון לירתום, עוד בטרם משפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על-מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. מדובר למעשה בהליך מעין-חקירתי שבית המשפט מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת. הליך זה אינו טריביאלי, הוא מערב שקולי מדיניות מורכבים והוא מצריך הסדרה חקיקתית" כאן המקום להדגיש כי במקרה דנן חשיפת פרטי אותו גולש אנונימי אינה רלבאנטית לתביעת התובעת על פי פקודת הנזיקין וטענתה לרשלנות- כך שלא מדובר בהליכים מקדמיים הנדרשים לניהול תביעת הרשלנות.

...

בעניין זה אני מפנה לרע"א 1572/14 עזר נגד אמריקה ישראל (14.7.2014) : "ויודגש, גם כאשר מדובר בתובע חסר יכולת כלכלית רשאי בית המשפט להטיל חיוב במתן ערובה. העדר יכולת כלכלית אינו יכול להצדיק התעלמות מאינטרס הנתבע העלול להיות מושפע מהליכי סרק" אשר לגובה הערובה, הדגיש כב' השופט נ' הנדל ברע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין 13.11.2014, כי על סכום הערובה להיות מידתי ולשקף את תכלית התקנה 519: "יש לוודא כי גובהה הוא מידתי ביותר, תוך שימת דגש על מניעת המצב בו הפרט לא יוכל להמשיך בבירור תביעתו בשל חיסרון כיס. על גובה הערובה לשקף את תכליותיה לפי תקנה 519 לתקסד"א – מניעת הליכי סרק והגנה על קניין הנתבע באם התביעה תידחה, המהוות אינטרס ציבורי וזכות חוקתית חשובים אף הם. אולם, יש לזכור כי אל מול זכותו הקניינית של הנתבע להחזר הוצאותיו המשפטיות, עומדת זכותו של התובע לקבל סעד מבית המשפט ככל שתביעתו תוכרע כמוצדקת. כלומר, זכותו הקניינית של התובע לקבל את הסעד המגיע לו על ידי בית המשפט. לכן, אף אם עולה כי מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים הטלת ערובה – יש לקבוע את גובהה בסבירות ובמתינות, תוך בחינת השלכת גובהה על התובע ועל עתידו של ההליך המשפטי המוגש על ידו". אשר על כן, אני קובעת כי יש מקום לחייב את התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת 2 .

לבסוף, אני מורה על מחיקת התביעה נגד פלוני אלמוני-הוא נתבע 1.

אני מורה על מחיקת הסעד של צו עשה המופנה לנתבעת 2.

עם זאת טוענת התובעת כי עניננה של תביעה זו שונה מהאמור בהילכת רמי מור, שכן בעוד בהילכת רמי מור נדונו הודעות אנונימיות שלמבקש את חשיפת פרטי הגולש, לא היתה כל ידיעה או חשדות מיהו אותו גולש אשר פרטיו נדרשו לו על מנת שיוכל להגיש תביעה נגדו, בעניננו עסקינן בתביעה שבה זהות שני הצדדים ידועה ומתקיים ביניהם הליך משפטי (ר' סעיף 30 לבקשה).

בכל הנוגע לחשיפת פרטיו של מאן דהוא אנונימי שפירסם, לכאורה, דבר לשון הרע במרשתת כותב ג'בארין במאמריו: "רשת האנטרנט כדרכה אינה חדלה מלשנות את המציאות ולהציב אתגרים בפני המערכת המשפטית. היכולת לפעול באנונימיות בשילוב עם סדרי הדין הקיימים, אשר אינם מאפשרים הגשת תביעה נגד פלוני אלמוני, יצרו מציאות חדשה: הנפגעים מן התוכן האנונימי פונים לבית המשפט בהליך עצמאי לחשיפת זהותם של המשתמשים האנונימיים, המופנה לגורם אחר (הספקית), שאיננו הגורם שאליו תופנה התביעה העיקרית ( המשתמש האנונימי). מדובר בהליך עצמאי המתנהל שלא במסגרת התביעה העיקרית, והצדדים להליך זה אינם אותם צדדים לתביעה העיקרית. הליך החשיפה לא נועד לממש את הזכות המהותית שנפגעה, ועל כן הסעד הנידרש איננו פיצוי בגין פגיעה בה; הליך החשיפה נועד לממש זכות מהותית־עצמאית אחרת, היא זכות הגישה לערכאות, והסעד להשגת מטרה זו הוא סעד החשיפה. בתביעה לחשיפת פרטים הפכה זכות הגישה למטרת הדיון ואינה רק האמצעי להגשמתו. היא הפכה לאדון של ההליך המשפטי ואינה רק המשרת שלו. השינוי במציאות, אשר נולד עקב השינויים הטכנולוגיים מחייב גם שינוי בתפיסה של זכות הגישה - מגישה צרה, הרואה בזכות זו זכות דיונית הטפלה לזכות המהותית, לזכות עצמאית העומדת על רגליה היא". סיכום קצר של הדברים יראה, כי לתובעת אין כל ידיעה וודאית, ואף לא קרוב לכך, ביחס לזהותו של המעוול האנונימי ולכאורה די בכך, וודאי בראי הילכת רמי מור, כדי לדחות את הבקשה.

...

בפסק דינו של בית המשפט העליון (רע"א 5860/16 Facebook Inc נ' אוהד בן חמו (2018)) במסגרת ערעור על החלטתה של כב' השופטת שטמר נקבע: "ככל שהדבר נוגע לפייסבוק אירלנד שביחסים בינה ובין המשיב חלים תנאי השימוש, אני סבורה כי יש לקבוע שתניית השיפוט הזר היא תניה מקפחת וכי בדין ביטל אותה בית המשפט קמא. לעומת זאת, לא הוכח כי תניית ברירת הדין הקבועה באותם תנאים מקפחת. משכך, יש לברר בישראל את בקשת האישור ככל שהיא נוגעת לפייסבוק אירלנד, על פי הדין המהותי של מדינת קליפורניה. באשר לפייסבוק ארה"ב – משנקבע כי תנאי השימוש אינם חלים ביחסים בינה ובין המשיב, יש לברר את בקשת האישור לגביה בישראל ועל פי דיני ישראל". כלומר: ניתן התר לנהל את התביעה הייצוגית נגד פייסבוק בישראל: ככל שהדבר נוגע לפייסבוק אירלנד – על פי דיני מדינת קליפורניה ואילו ככל שהדבר נוגע לניהול התביעה כנגד פייסבוק ארצות הברית, נקבע כי זו תתברר על פי דיני מדינת ישראל.

שוכנעתי, כי לאור הסכמת הנתבעת כי ינתן צו לגוגל לחשיפת פרטי בעלי חשבון הדוא"ל ממנו נשלח המייל המשמיץ, מזה, והמסגרת המשפטית שעיצב החוק, המאפשרת זימונו של עד לשם גביית ראיות ו/או המצאת מסמכים המצויים בידי תאגיד או אדם במדינה זרה, מזה, ובכפוף לאיזון שלהלן בין זכותו/ת של האלמוני/ת בעל/ת חשבון הדוא"ל important.info.asap@gmail.com לפרטיות ואנונימיות לזכותה של התובעת לשם טוב, יש מקום ליתן צו ל- Google LLC המורה לה לגלות את כל כתובות ה IP מכל המכשירים שהתחברו איתם לחשבון הדוא"ל important.info.asap@gmail.com ואת כל המידע, הפומבי והאישי, המצוי בידי גוגל ביחס לבעליו של חשבון הדוא"ל הנזכר.

לסיכום – על התובעת לפנות לפנות לרשות המוסמכת כהגדרתה בחוק ולהמציא החלטתי זו ל Google LLC.

עוד נפסק כי אי העדת עד רלבאנטי מעוררת חשד שבעל הדין אשר נימנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה [ראו ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מ"ז(2) 605, וע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד ל"ח(1) 736)].

16) על כן, התובע לא הוכיח במשפט לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, קיומה של עילת תביעה נגד הנתבעת, ולא רק. כאמור, חלוף הזמן ממועד ההתקנה (28.8.11) עד מועד התקלה (5.12.11) כאשר במהלך תקופה זו שירותי הגלישה ושרותי הטלפון הנייח סופקו ללא מפרע, יש בו דיה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אקט היהתחברות (אפילו נעשה באופן רשלני) לבין התקלה, זאת בשים לב לכך שמדובר בשירותים שמישים באופן יומיומי ולמשך כל שעות היום שכן מדובר במשרדי עורכי-דין שמטבע הדברים משתמשים בשרותי גלישה אינטרנטית, טלפוניה ופקסימיליה באופן תדיר, כך שסביר להניח כי לו מקור התקלה נעוץ בעת היהתחברות הראשונית, הדבר היה מתגלה מיד או סמוך לאחר היהתחברות הראשונית, ובכל מקרה, התדירות הגבוהה בשימוש בשירותים האמורים, יש בה לבסס גם את הסברה לפיה תקלות כגון-דא עלולות להווצר בעטים של גורמים אחרים, מלבד החיבור הראשוני.

...

18) אשר על כן, לאחר עיון במכלול הטענות שהונחו לפניי ומהתמונה הכוללת שהונחה לפניי, נחה דעתי כי בנסיבות העניין, לא הוכח קיומה של עילת תביעה נגד הנתבעת, ומכאן מתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק.

סיכום 19) לאור האמור, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת סך של 500 ₪ תוך 30 יום, שאם לא כן, הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

ודוק: גם כאשר נדרשים בתי המשפט לעילה שעניינה במרחב הוירטואלי – כגון עילה שביסודה פירסום לשון הרע באנטרנט – בתי המשפט אינם פועלים, ללא הסמיכה בדין, במסגרת דיונית ווירטואלית שבה ה"נתבע" פקטבי, ה"עדים" אינן עדים וה"צדדים" אינם עומדים זה-מול-זה. יש לציין כי בתיקים רבים שבהם נדונה עד כה שאלת חשיפת זהותו של גולש אנונימי באנטרנט, לא נעשה הדבר במסגרת תביעה עיקרית נגד נתבע אנונימי (תביעת "רן דן"), אלא במסגרת הליך נפרד שאמור להקדים את התביעה העיקרית שתוגש נגד הנתבע לאחר זיהויו.

בפסק-הדין נשוא העירעור שלפנינו קבע השופט עמית כי הגשת תביעה נגד "פלוני" היא הדרך הראויה, אך בפועל גם במקרה זה ההליך ניפתח, ונמשך, כהליך עצמאי בין מבקש החשיפה לבין ספק השרות המחזיק במידע לגבי כתובת ה- IP (יצוין כי בפסקי-דין אחדים שניתנו לאחר החלטתו של השופט עמית ננקטה הדרך של הגשת תביעה נגד נתבע "פלוני" – ראו ת"א 50605/08 פריד נ' פלוני אלמוני (לא פורסם, 23.12.2008); בש"א (שלום ראשון-לציון) 3189/09 מורד נ' פלונית, תק-של 2009(4) 8950).

...

אף אין ספק, כי ככל שתיוצר סתירה בין חקיקה עתידית "לבין המשפט המקובל, יד החוק על העליונה" (ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 232) - אך לעת הזאת, בהעדר חקיקה, בתי המשפט הכירו בעילת תביעה, וסבורני כי אין מקום לקבוע עתה אחרת.

בית המשפט קמא התייחס לכך, שפסק דינו משנה מאמות המידה שקבעה השופטת אגמון-גונן בעניין פלונית, ולכך שמדובר בשינוי "באקלים המשפטי"; סבורני, כי אף אם אמות המידה שקבע בית המשפט קמא מקלות יותר מגישתה, הנה באותה תקופה התרוצצו בקרבה של מערכת המשפט מספר גישות - ובהן של סגנית הנשיאה פלפל, ואין לומר כי בחירת גישה פלונית או שינוי הימנה הוא שינוי באקלים המשפטי, בטרם פסק בית משפט זה את פסקו.

סוף דבר, אם תישמע דעתי יושב התיק לבית משפט השלום, וזה יעיין במידע המצוי בידי המשיבה - ויחליט אם להורות על חשיפתו בהתאם לכללים שבפסק דין זה. נוכח החשיבות הציבורית בבירור הסוגיה, ובמעמדה של המשיבה שאינה פועלת בתיק זה אך לתועלתה הפרטית, אציע שלא נעשה צו להוצאות.

כיצד מתיישבים הדברים עם הילכת מור עליה נסמך בית המשפט קמא במתן הכרעתו? בית המשפט העליון (מפי כב' המשנה לנשיאה דאז השופט ריבלין, אשר נתן את פסק הדין העקרי ברוב דיעות), אמר שם כך: "השאלה הדיונית שלפנינו רחבה איפוא יותר מן ההקשר הספציפי של חשיפת גולשים אנונימיים ברשת האנטרנט, וזו השאלה: האם קיימת במשפט האזרחי הישראלי מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב אדם לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה..." (שם, פסקה 23) "...אמת, דיני הפרוצידורה נועדו לשרת את יישומו של הדין המהותי ואת אכיפתו, ולבית המשפט יש מידה של גמישות בהפעלתם. אולם אין משמעות הדבר שבית המשפט חופשי לנסח מחדש את סדרי הדין או להוסיף עליהם אגד מיגוון של הוראות חדשות. שיטת משפט אחראית מחויבת לכך שבהגיענו לנקודה מסוימת לא יהא ניתן עוד להתקדם מבלי היתערבות חקיקתית. במיוחד כך הוא הדבר בהקשר הנידון, שבו ההסדר הפסיקתי החדש אמור ליצור מסגרת דיונית למתן סעד הכרוך בפגיעה ניכרת בזכויות יסוד חוקתיות." (שם, פסקה 29).

למעלה מן הצורך אוסיף, כי המידע שחשיפתו מבוקשת בעניינינו – פרטי זהות רוכב הקורקינט האלמוני הקורקינט שפגע על פי הנטען ברכבו של המערער 1 – אינו נכלל תחת הגדרת "מידע" או "מאגר מידע", לפי סעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות: " 'מאגר מידע' – אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב, למעט –

...

אני סבורה כי כאשר הטכנולוגיה מאפשרת זיהוי המזיק ואפשרות להטבת הנזק – כלכלי או אפילו פיזי שנגרם לתובע פוטנציאלי – יש לאפשר לו זאת.

סיכום : מן המקובץ לעיל, הערעור מתקבל בזה.

אני מורה למשיבה להמציא לידי המערער את פרטי זהותו של שוכר הקורקינט המצויים אצלה, כפי שהתבקש בערעור.