תביעה נגד בית חולים הלל יפה בגין רשלנות רפואית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94/15 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם כבוד השופט מ' מזוז המערערת והמשיבה שכנגד: פלונית נ ג ד המשיבים והמערערים שכנגד: 1. ד"ר יורם פולמן 2. בית החולים הלל יפה 3. משרד הבריאות ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 20.11.2014 בת"א 25012-02-12 שניתן על ידי כבוד השופטת א' שטמר תאריך הישיבה: י"ג באדר א התשע"ו (22.2.16) בשם המערערת והמשיבה שכנגד: עו"ד יונתן דייויס, עו"ד רונית לנמן בשם המשיבים והמערערים שכנגד 1, 3-2: עו"ד אלון זאואר, עו"ד נאוה אילן בשם המשיב והמערער שכנגד 2: עו"ד פנינה גורן, עו"ד רוני ויסר פסק-דין

המערערת הגישה תביעה נזיקית נגד המשיבים בגין רשלנות רפואית.

...

יתכן שהמסקנה לגבי שיטת הקיבוע שנבחרה היתה שונה לוּ היה מדובר בענייננו בספונדילוליסטזיס מולדת.

בית המשפט עמד בפסק הדין על הבעייתיות שבגרסת המשיב בנושא זה. לכך מתווספת העובדה כי אין בנמצא כל תיעוד רפואי התומך במסקנה שאותה מבקשים המשיבים לאמץ, לפיה מלכתחילה איבחן המשיב את המערערת עם ספונדילוליסטזיס ניוונית.

באשר לקביעות בית המשפט המחוזי לפיהן מעצם טעותו של המשיב בקביעת הדיאגנוזה של המערערת, בהכרח עולה כי הוא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו בסעיף 13(ב)(1) לחוק זכויות החולה; וכן כי הקביעה העובדתית בדבר אמונתו המוטעית של המשיב, מחייבת את הקביעה המשפטית בדבר היעדר הסכמה מדעת – הואיל ותפיסתי, כמפורט לעיל, הינה אי התערבות, הרי שהגם שאיני שותף לקביעה דנא לפיה איבחון מוטעה כשלעצמו עולה כדי פגיעה באוטונומיה, אציע לחבריי כי למרות שאין מקום לקבל את קביעת הערכאה הדיונית בנושא הנ"ל, לא נתערב בתוצאת פסק הדין בעניין זה. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעורים ולקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו בערכאה זו. השופט א' שהם: אני מסכים.

בית משפט השלום בנצרת ת"א 1369-11-08 כרמאוי ואח' נ' קורין ואח' תיק חצוני: בפני כב' השופטת עירית הוד תובעים 1.עבדללה כרמאוי ת.ז. 23278757 2.רינא כרמאוי ת.ז. 024788382 ע"י ב"כ עו"ד אבו עקל פאתן נתבע בית חולים הלל יפה באמצ' מדינת ישראל-משרד הבריאות ע"י ב"כ עו"ד אביגיל בהט פסק דין

מבוא עסקינן בתביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שהגיש התובע מס' 1, יליד 14.11.68 בשל רשלנות רפואית לטענתו.

התביעה הוגשה במקור נגד הרופא שערך לתובע ניתוח לתיקון בקע מיפשעתי (להלן: "ד"ר קורין") ונגד בית החולים הלל יפה בו בוצע הניתוח (להלן: "הנתבע" או "בית החולים").

לטענת התובעים, הנתבעים התרשלו שעה שהנהיגו שיטת איבחון ו/או טפול ו/או מעקב רפואי מסוכנים ולקויים, פעלו בנגוד לפרקטיקה הרפואית המקובלת, לא הנהיגו טפול מתאים ואחראי, לא הפעילו שיקול דעת כנדרש, העסיקו צוות רפואי לא מיומן, לא ביצעו את הניתוח באופן נכון, זהיר ומיומן, לא סיפקו לתובע הסבר סביר בדבר מהות ההליך והסכנות הצפויות ונהגו בקלות ראש ולא כפי שרופא או בית חולים סבירים היו נוהגים בנסיבות העניין.

...

לאור העובדה ששכרו של התובע עלה לאחר הניתוח והוא עובד במשרה מלאה ובשים לב לאופי העבודה בה עובד התובע וכן לאופי הנכות, לא שוכנעתי, כי הנכות הרפואית שנותרה לתובע היא תפקודית.

הנה כי כן, אף אם הייתה מתקבלת התביעה והיה נקבע, כי הנתבע או מי מטעמו התרשל וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לסיבוך ממנו סובל התובע, הרי שמצאתי, כי חלק מנזקיו הנטענים של התובע מוגזמים ובנוגע לחלקם לא הוכח קשר סיבתי לפגיעה באשך של התובע.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית בהיעדר הוכחת רשלנות, היעדר הוכחת אי הסכמה מדעת או בשל פגיעה באוטונומיה.

מלכתחילה הוגשה התביעה כנגד הרופא שביצע את הניתוח, כנגד בית החולים "הלל יפה" בחדרה, שהינו בית חולים בבעלות הנתבעת, וכנגד הנתבעת.

לא כל טעות שנעשתה על ידי רופא, מהוה רשלנות: "המבחן אשר על בית-משפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר-ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהוה רשלנות (ע"א 280/60, בעמ' 1977)... לא כל שכן זהו המצב, כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות, שהרפואה יודעת אותן אותו זמן ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים. אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכול - בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה". [הדגשה שלי, ה.א.] ראה: ע"א 13/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 172 [ג-ה].

...

לאור כל האמור לעיל שוכנעתי, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה קיומה של התרשלות.

אני דוחה את עמדתו של מומחה התובעת בעניין זה. הנתבעים טענו בכתב ההגנה להתיישנות התביעה, אך טענה זו נזנחה בסיכומי הנתבעת.

סופו של דבר, שאני דוחה את התביעה.

משרד הבריאות בית חולים הלל יפה בחדרה ענבל חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אלון זאואר ואח' מרכז רפואי העמק בעפולה קופת חולים של ההסתדרות הכללית ע"י ב"כ עו"ד הוד-סוקול ושות' החלטה הקדמה: לפניי בקשה מטעם הנתבעת מס' 4 להורות על פסילת חוות דעת פרופ' עיד, המומחה הרפואי אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגי, וכן בקשה להורות על מחיקת התובענה נגדה על הסף, מחמת אי צירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה.

הרקע העובדתי לבקשה: ביום 25.4.17 הגיש התובע תביעה נזיקית נגד בית החולים הלל יפה (להלן: "בית החולים") ו"ענבל", לפצוי בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות היתנהלות רשלנית של בית החולים במסגרת הליך ניתוחי שאותו עבר (ניתוח לפרוסקופי לתיקון שני בקעים מפשעתיים).

...

וזו לשון החלטת המינוי: "בהתאם להסכמת הצדדים, אני ממנה את פרופ' אחמד עיד מבית החולים הדסה ירושלים כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגי, לשם בדיקת התובע ומתן חוות דעת בשאלת האחריות, כלומר אם קיימת בנסיבות המקרה רשלנות רפואית, ובשאלת הנכות, השנויות במחלוקת בין הצדדים". עוד הוריתי לצדדים להמציא למומחה העתק של כל המסמכים הרפואיים שבשליטתם, אשר נוגעים לנושא שבמחלוקת, לרבות חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמם, והפניתי תשומת לב המומחה לכך שהוא ממונה מטעם בית המשפט, כך שעליו לבצע את בדיקותיו וליתן את חוות דעתו רק לאחר קבלת כל המסמכים מטעם כל הצדדים.

עם זאת, כאמור, שעה שלא ניתנה לאותם גורמים הזדמנות להעביר למומחה מטעם בית המשפט את מלוא החומרים מטעמם (ככל שקיים תיעוד נוסף מעבר לזה שהועבר), את התייחסותם לחומרים אלה, לרבות כתבי הטענות שלהם, ואת חוות הדעת הנגדיות מטעמם, הופר האיזון הבסיסי בין הצדדים, המאפשר למומחה לגבש חוות דעת על בסיס תמונה עובדתית מלאה ומאוזנת, ועל כן – עם כל הצער שבדבר – אין מנוס אלא להורות על פסילת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.

סבורני כי במקרה דנא אכן נקלע המומחה לבעייתיות משעה שהוצג לפניו תיעוד רפואי אשר לשיטתו מלמד על אחריות של גורמים רפואיים נוספים שאינם חלק מההליך.

לכשתוגש בקשה זו ולאחר שאקבל עמדת יתר הצדדים, אראה אז להכריע בה. סוף דבר: על כן, אני מקבל את הבקשה לפסילת חוות דעתו של פרופ' עיד.

התביעה הוגשה על ידי המשיב בבקשה (התובע), בעילה של רשלנות רפואית, כלפי המשיבים 1-2, בעקבות טיפול רפואי שקיבל התובע אצל המשיב 1, בית החולים הלל יפה (להלן: "ביה"ח"), במהלך שירותו הצבאי כנגד בשרות קבע.

בנוסף, המשיב טען כי מתן פטור מאחריות לבתי חולים ממשלתיים בגין רשלנות רפואית כלפי כל החיילים, בהתאם לסעיפים 6(א) ו-7ב(א) לחוק הנזיקים, אינה ראויה מבחינת מדיניות משפטית, הן בפן המתייחס ל'הפקרת החיילים' שאתרע מזלם ונפגעו במהלך שירותם הצבאי להתרשלות מצד בתי החולים הממשלתיים החסינים מתביעות, וזאת על פני ניזוקים אחרים שהינם אזרחים, והן מבחינת הפליית בתי החולים הממשלתיים לטובה בהשוואה לבתי חולים של קופות החולים, בהקניית חסינות מפני תביעות בעת טפול בחיילים.

...

לטענת המבקשים, יש לדחות את התביעה נגדם על הסף, מפאת העובדה שאין המדינה ושלוחיה, אחראים בנזיקין על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרתה, שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי ובעקבותיו [בתואם להוראות סעיפים 6(א) ו-7ב(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים")].

מנגד, לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות.

בפרשת שוורץ, שהנו פסק הדין המרכזי אליו הפנו המבקשים, קבע בית המשפט העליון [פסקה 4], בהתייחסו להוראות סעיף 6 לחוק הנזיקים, ולחוק הנכים כי: "קריאה תמה של הוראות החוק הנזכרות מביאה בהכרח למסקנה שלא יתכן שהמדינה תהא חייבת לשאת בנטל על פי חוק הנכים ובעת ובעונה אחת תהא אחראית בנזיקין. סעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה קובע במפורש שהמדינה לא תהא אחראית בגין חבלה, מחלה או החמרת מחלה אצל אדם "שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי". הניסוח האמור זהה לאמור בהגדרה של "נכות" שבחוק הנכים.

המכלול האמור הוביל את בית המשפט בפרשת שוורץ למסקנה כי לניזוקה שם לא עמדה עילת תביעה בנזיקין נגד המדינה, לאחר שנקבע במסלול שלפי חוק הנכים כי מחלתה הוחמרה עקב הטיפול הרפואי שקבלה במהלך שרותה הצבאי.

לסיכום אם כן, מורה על דחיית התביעה.