ציפייתו הסבירה של המזיק אינה נפגעת, שכן אין הוא מצפה כלל, כי בגין נזק שכזה תוגש תביעה נגדו.
כבר עתה אפנה למכתב אשר צירף התובע לתביעתו (נספח יב לכתב התביעה) מיום 17.3.14 שנשלח על ידי בא כוחו בהליך כאן, עו"ד אמיר גאנם, אל נציבות שירות בתי הסוהר, שם הוא דרש פיצוי על סך 600,000 ₪ בגין פיגעתו תוך שטען כי לאחר הארוע התפתחה דלקת חמורה בידו מזיהום הפצע "שלא טיפול כראוי תחילה בבית הסוהר ולאחר מכן בביה"ח זיו". במסגרת פנייתו, ציין ב"כ התובע כי התובע לא שוחרר מבית הסוהר לבקורת בסמוך למועד הארוע, דבר אשר גרם להחמרת מצבו הרפואי ולהתפשטות הדלקת באצבעו וכי הופנה לטפול דחוף על ידי רופא פרטי במהלך החופשה, לבית חולים בנצרת שם נותח ביום 27.3.2010.
עיון בתביעה מלמד כי התובע שהה בחופשה מבית הסוהר במספר הזדמנויות: עת פנה באופן עצמאי לרופא המשפחה, ד"ר זידאן וטופל בבית החולים האנגלי בנצרת לאור המצב הרפואי הקשה של אצבעו עפ"י הפניה שניתנה לו ביום 12.03.2010 (סעיפים 21-22 לתביעה); התובע שוחרר פעם נוספת מבית הסוהר ביום 15.09.2010 (סעיף 34 לתביעה).
...
בעניין בוכריס לעיל, צוין כי: "משנתגלה נזק פיסי כלשהו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ ממועד זה, גם אם לאחר מכן התרחב ההיקף הפיסי של אותו נזק". לא שוכנעתי, כי בנסיבות בהן התובע נזקק לתפירה ואשפוז נוסף עקב החמרה בכאבים בסמיכות למועד התאונה, היה לו יסוד סביר להניח שנזקו הינו בבחינת נזק של מה בכך.
ביישומו של הכלל הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין השאלה היא: "האם הוגשה התביעה בתוך תקופת 7 השנים מאז נתגלה הנזק ובתוך תקופת 10 השנים מאז שאירע? שאם לא כן - חלפה עברה תקופת ההתיישנות, ודין התביעה להידחות" (ע"א 702/86 איטונג בטרום בע"מ נ' יצחק בן הרוש, פ''ד מד(1) 160, פסקה 11), כאשר המבחן הקובע הוא – מתי חש התובע החמרה משמעותית שהינה מעבר לעניין של "מה בכך" (שם בפסקה 18).
לסיכום – לפי הנסיבות המתוארות לעיל אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
