תביעה נגד בית הדין הרבני בעניין הליכי גיור

מדובר בתביעה נזיקית על סך 50,389 ₪ בעילת רשלנות שהגישו התובעים כנגד הנתבעת בגין החלטה שניתנה על ידי בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב (כב' הדיין הרב זבדיה כהן; להלן: "בית הדין", "הדיין") ביום 6.1.19 בעיניינו של התובע 1.

עוד טענה הנתבעת כי הדרך להשיג על החלטה שיפוטית היא בדרך הקבועה בדין וכי התובעים לא עשו כן. תגובת התובעים לטענתם, עבר התובע הליך גיור אשר הוכר בעבר פעמיים על ידי הרבנות.

שלישית, מקובלת עליי עמדת המדינה כי החלטתו של הדיין ניתנה במסגרת ומתוקף תפקידו עת היה צריך להידרש לשאלת יהדותו/גיורו של התובע 1, שכן מדובר בתנאי מקדים לסמכותו של בית הדין הרבני (ראו סעיף 8 לבקשת המדינה והאסמכתאות שם), ומשכך, הרי שמדובר בהחלטה שיפוטית לכל דבר ועניין.

...

גם החלטה שיש לה אופי מנהלתי – פרוצדוראלי, היא החלטה המצריכה שיקול דעת כזה או אחר של המותב שנתן אותה; ובמילים אחרות, גם אם מדובר בהחלטה פרוצדוראלית – דיונית, הרי שהיא בסופו של דבר "החלטה שיפוטית", לכל דבר ועניין.

שלישית, מקובלת עליי עמדת המדינה כי החלטתו של הדיין ניתנה במסגרת ומתוקף תפקידו עת היה צריך להדרש לשאלת יהדותו/גיורו של התובע 1, שכן מדובר בתנאי מקדים לסמכותו של בית הדין הרבני (ראו סעיף 8 לבקשת המדינה והאסמכתאות שם), ומשכך, הרי שמדובר בהחלטה שיפוטית לכל דבר ועניין.

לפיכך, אני דוחה את התביעה על הסף ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

עובר לנישואיהם, נחתם בין הנתבע והמנוחה הסכם ממון ביום 19.6.2000, אשר אושר בבית הדין הרבני; הסכם הקובע הפרדה רכושית מלאה בין בני הזוג, לצד הוראות מפורטות ביחס לדירה (להלן: "הסכם ממון").

כאמור לעיל, סמוך לאחר הגשת כתב התביעה, ביום 16.11.2018 עזבו הנתבע יחד עם רעייתו את הדירה וגדר המחלוקת בין הצדדים בהליך דנא, צומצמה, אם כן, לשאלה בדבר משך תקופת מגורי הנתבע בדירת המגורים ביחד עם בת זוגו, והאם יש לחייבו בתשלום דמי שימוש בגין התקופה בה גרו בני הזוג בדירה, בהתאם לשעור החודשי המוסכם שנקבע בין הצדדים (ר' כאמור בפרוט' הדיון מיום 26.6.2019).

עוד נודע לתובעת כי הנתבע ובת זוגתו נישאו בנישואין אזרחיים והאחרונה אף עברה הליך גיור.

" היינו, בנגוד לאמור בתצהירה, לפיה עזבה את בית בעלה לאחר גירושיה, הרי שמעדותה עולה, כי עזבה את בית בעלה הראשון עוד בספטמבר 2017, אולם בהתאם לנספח ד' לתצהיר הנתבע מספרו של ההליך שניפתח במישור יחסי אשת הנתבע ובעלה לשעבר מעיד כי ההליך ניפתח באוקטובר 2017 ואז מתעוררים סימני שאלה לגבי הצהרת אשת הנתבע דהיום לפיה המועד שבו נחתם חוזה השכירות בין רעיית הנתבע דהיום לבין הגב' ddd, וזאת ביתר שאת על רקע העדויות שנוספו לאחר 6 חודשים בידי הנתבע בדבר מגורי אישתו דהיום אצל הגב' iii עוד קודם למגוריה אצל הגב' ddd; גם אם ייטען להעדר בהירות, סבורני כי במכלול הראיות ובהנתן התרשמותי מהיעדר מהימנות אשת הנתבע דהיום יש לזקוף זאת לחובתה.

...

בזאת נדחית טענתו של הנתבע באשר לפרק הזמן הסביר שלקח לו למצוא דירה חלופית כבסיס לבקשתו שלא לחייבו בדמי שימוש, מתוקף ידיעתו אודות הוראות הצוואה, כמו גם ההתייעצות שערך עם עו"ד באשר לתנאי המגורים, נדרש היה לפעול למציאת מדור חלופי לאלתר, עם ביסוס כוונת בני הזוג להתגורר יחדיו דרך קבע.

ולא שוכנעתי כי הנתבע עשה מאמצים כנים למציאת דירה החל ממועד ביסוס כוונת הצדדים להינשא ולעבור לגור יחד דרך קבע.

אשר על כן ולאור המקובץ לעיל, ובין היתר, בשים לב להסכמות הדיוניות של הצדדים לעניין חישוב דמי השימוש, מצאתי לקבל את התובענה באופן שבו יחויב הנתבע עבור 7 חודשים ומחצה; והריני מורה על חיובו בהתאם בסך של 30,000 ₪ לתובעת, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

ישראל - המנורה - בית משפט לעינייני מישפחה באילת תלה"מ 30958-04-21 פלוני נ' אלמונית מספר בקשה: לפני כב' סגן הנשיא, השופט מרדכי (מוטי) לוי תובע פלוני מיוצג ע"י עו"ד מורן סמון נתבעת אלמונית מיוצגת ע"י עוה"ד לורי גייזלר ומורן ואלך החלטה

בעיניין: מועד חתונתם של הצדדים הצדדים שלפני חלוקים על מועד נישואיהם.

" האיש הפנה לסעיפים 2א ו- 3 לפקודת הנישואין והגירושין (רישום) הדנים בהיבט הטכני של רישום בני זוג כנשואים במירשם ולסעיף 2 ל-חוק שיפוט בתי דין הרבניים (נישואין וגירושים) התשי"ג 1953- הקובע ש"נישואין וגירושין של יהודים יערכו על פי דין תורה" סיכם טיעוניו האיש: "מכל המקובץ לעיל עולה, שיהודים שמבקשים להרשם לנישואין,

האשה גיורת שעברה הליך גיור "מפרך" בזמן שרותה הצבאי כך שלא הייתה מסכימה להנשא בטקס רפורמי/אזרחי כטענת האיש.

...

בהחלטתי העוקבת לדיון ביקשתי מכל אחד מהצדדים לסכם בהיקף של עמוד לעניין מועד הנישואין ותינתן החלטתי במחלוקת זו. יוקדם ויובהר שאין בדיון במסגרת החלטה זו כל התייחסות להיבט ההלכתי של נישואין שהרי אלו אינם בסמכותי וכל מטרתה בהיבט האזרחי לצורך איזון המשאבים ובאנלוגיה קביעת מועד הקרע שאין בו להכריע כשלעצמו בשאלת הגירושין.

" האיש הפנה לסעיפים 2א ו- 3 לפקודת הנישואין והגירושין (רישום) הדנים בהיבט הטכני של רישום בני זוג כנשואים במרשם ולסעיף 2 ל-חוק שיפוט בתי דין הרבניים (נישואין וגירושים) התשי"ג 1953- הקובע ש"נישואין וגירושין של יהודים יערכו על פי דין תורה" סיכם טיעוניו האיש: "מכל המקובץ לעיל עולה, שיהודים שמבקשים להירשם לנישואין,

הוסיפה האישה וטענה"די בהודאת התובע, כי הצדדים נישאו זל"ז ביום 5/11/09 כדי להביא למסקנה כי זהו מועד נישואי הצדדים, שהרי בעת קביעת מועד הנישואין, ובפרט לצרכי איזון משאבים, אין כל דרישה כי הנישואין יתקיימו בטקס מסוג זה או אחר (שהרי גם נישואים אזרחיים, לצורך העניין, מוכרים לעניין חוק יחסי ממון) ודי בעצם קיום טקס נישואין כדי להעיד על כוונת הצדדים לקשור גורלם זה בזו.

לאחר ששקלתי את ההיבטים של השאלות המונחות לפני ובהסתייגות שהובאה לעיל להשלכות החלטתי אני קובע שלצורך איזון המשאבים הצדדים נישאו בחתונה הראשונה.

התביעה הוגשה נגד דוברות בתי הדין הרבניים - זרוע של המדינה, כמי שאחראית להפצת הודעות לכלי התיקשורת אודות פסקי דין בעלי עניין לציבור, הניתנים על יד בית הדין הרבני.

בעינייני נישואין וגירושין פועל בית הדין הרבני מכח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953 ועל פי תקנות הדיון בתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. על פי פרק ו, סעיף נב לתקנות, הדיון בעינייני מישפחה ובבקשות לגיור מיתנהל בדלתיים סגורות, ובשאר העניינים - בדלתיים פתוחות, אלא אם בית הדין הורה אחרת במשפט מסוים או בישיבה מסוימת.

ראשית, התובעים הסתפקו בסיכומיהם בטענה כללית, לפיה פירסום פרטיהם האישיים בנוגע להליך בבית הדין הרבני "מהוה פגיעה חמורה בפרטיותם כמו גם פירסום לשון הרע נגדם שכאמור, במועד מתן ההחלטה הרי שלא היתה מניעה מלחתן את בני הזוג". על פי תוכן החלטת בית הדין הרבני מיום 17.7.2018, הרב חיתן את התובעים, בזמן שעמדה בתוקף החלטה קודמת של בית הדין, לפיה התובעת במעמד "מעוכבת חיתון" (גם אם באופן זמני, עד לבירור העניין).

...

סיכומו של דבר, הנתבעת לא עוולה כלפי הנתבעים ברשלנות, בעוולת לשון הרע והיא אינה אחראית לפגיעה בפרטיותם.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

בהמשך לכך, בית הדין הרבני קבע כי המבקשת ספק יהודייה, ומשכך היא והקטינות צריכות לעבור גיור.

עוד נקבע כי פסק דינו של בית הדין הרבני ביחס לגירושי הצדדים – תקף, וכי "על מנת לשמור על היציבות היחסית בחייהן של הקטינות כעת, ושלא להחמיר את מידת הפגיעה בקטינות שעלולה להגרם במצב של וואקום משפטי [...] בעיניין משמורת והסדרי השהות, החלטות בית הדין תקפות עד לקבלת החלטה אחרת של בית המשפט לעינייני מישפחה". תמצית פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה ביום 28.8.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה, אשר עומד ביסוד הבקשה שלפנינו, ובגדרו התקבלה תביעת המבקשת לפי חוק אמנת האג.

בהמשך לכך נקבע כי כאשר שהו הקטינות בטקסס חל עליהן הדין שם, והמשמורת עליהן הייתה נתונה למבקשת; וכי אין מקום לסטות מפסק הדין בעירעור בטקסס, שלפיו בתקופה הנ"ל, "מקום המגורים הרגיל" של הקטינות היה בארה"ב. בית המשפט הוסיף וקבע, כי לא מתקיימות ההגנות הקבועות באמנה כנגד החזרת הקטינות לארה"ב. עוד נקבע, כי משעה שקבע בית הדין הרבני כי אין לו סמכות לידון בעינייני הצדדים, הרי שכל החלטותיו ביחס לקטינות, לרבות צוי עיכוב היציאה מן הארץ, חסרי תוקף.

בין השאר, נטען כי מאחר שההליכים בטקסס עסקו בהעברת הקטינות מישראל לארה"ב על-ידי המבקשת, בעוד שענייננו בתביעה אחרת לפי האמנה, העוסקת בהעברת הקטינות מארה"ב לישראל על-ידי המשיב – הרי שאין מקום להסתמך באופן מוחלט על פסקי הדין שניתנו בטקסס, אלא יש לבחון באופן עצמאי את העובדות הרלוואנטיות לשאלה אם עסקינן בחטיפה לפי אמנת האג.

...

כאמור, טענת המבקשת היא, בעיקרו של דבר, כי פסק הדין בערעור בטקסס יצר מצב משפטי, החל ממועד נתינתו, ולפיו אי-השבת הקטינות מישראל לארה"ב היא "אי החזרה שלא כדין", ומשכך מהווה "חטיפה" לפי אמנת האג, באופן שמוביל למסקנה כי יש להורות על החזרתן המיידית של הקטינות לארה"ב. אולם, למעשה, ההליך בטקסס לא עסק בכך.

מכל הטעמים האמורים, אנו סבורים, כאמור, כי אף לגופם של דברים, אין מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

אם כן, מסקנתנו היא כי חוק אמנת האג אינו האכסניה המתאימה לבירור טענותיה של המבקשת.

סוף דבר: הבקשה נדחית מכוח סמכותנו לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.