הנתבעים הציגו בפני התובעות מצגי שוא בעל פה ובכתב בכך ששווקו להם פרויקט למגורים, שעתיד להיבנות בקרקע חקלאית, בסמוך ליישוב בית חנן.
נוכח המצגים הללו, הובהר לתובעות כי "המחיר" בהוצאת הפרויקט לפועל יהיה בתשלום כספי גבוה לנתבעת 1, המיתמחה כאמור בפרויקטים כאלה ובביצוע שנויי יעוד קרקע, וזאת בנוסף לתמורה שתשולם בגין רכישת הקרקע.
הטענה בדבר מצג כי הקרקע כבר מצויה בהליכי הפשרה, לא הוכחה, והנאמר בברושור איננו תומך בה. נהפוך הוא, ביחס לפרויקט אחר (טוסקנה) נאמר בברושור כי "הקרקע נימצאת בהליכי הפשרה מתקדמים", דבר שלא נאמר ביחס לפרויקט נשוא תביעה זו.
אף לו קבלתי את הטענה, כי היו מצגים מטעים כאלה ואחרים, הרי שבהסכמים גופם נקבע כי:
"... מוסכם בזאת כי אין כל תוקף לכל הבטחה, מצג, פירסום, הצהרה, מודעה או התחייבות קודמים של צד כלשהוא, אשר אינם מופיעים בהסכם זה"
(סעיף 5.1 להסכם הניהול).
סעיף 11.2 לחוזה המכר:
"... הקונים מודעים לכך שאין כיום זכויות בניה כלשהן בחלקה, ולוקחים על עצמם את מלוא האחריות בעניינים אלה ...".
ה"הואיל" השלישי בהסכם השתוף:
"הואיל וידוע לצדדים כי החלקה הנה בייעוד חקלאי".
אני דוחה איפוא את טענת התובעות, שלפיה הוצגו להן מצגי שוא, כי מדובר ברכישת קרקע במיתחם המיועד למגורים.
שנית, עם כל ה"דרמה" והרושם המתקבל ממבט ראשון (בייחוד בתביעה להרמת מסך) מהעבירות תכופות של מניות בחברה, חלקן לאנשים שאין להם כל קשר, הרי התובעות לא הצביעו כיצד כל הענין הזה, של העברות מניות ומינוי דירקטורים, ניכנס בגדר שימוש באישיות המשפטית באופן שיש בו כדי להונות או לקפח את התובעות.
נקבע כי:
"הינה כי כן, כאשר תובע שכרת חוזה עם חברה מגיש תביעה כנגד החברה ומצרף לתביעה גם אורגן או נושא משרה בה – ובמסגרתה טוען כי החברה הפרה את החוזה עמו, ובנוסף טוען כי יש הצדקה להטיל אחריות אישית בגין אותה הפרה לא רק על החברה עצמה אלא גם על האורגן או נושא המשרה בחברה בהתאם לעקרון תום הלב – עליו להוכיח כי מדובר במקרה חריג שמצדיק נקיטה בצעד שכזה, דהיינו מקרה שנופל בגדר אותם מקרים נדירים דוגמאת תרמית או מקרה שבו רובץ על האורגן או נושא המשרה אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים.
...
לא שוכנעתי כי זהו המצב במקרה דנן.
על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב אישית ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני כי יש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה"
(פיסקה 65 לפס"ד כב' השופט דנציגר, וכן ר' פס"ד כב' השופט פוגלמן).
לסיכום, התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 נדחית.
