לשיטתם, קביעתו העובדתית של בית המשפט לעניינים מקומיים מבוססת על הבנה שגויה של עדות המבקש, ולמעשה הושכר הנכס רק ל-3 שוכרים ולא ל-6.
לכאורה, לפי לשון החוק, הן בעל הנכס והן השוכר מוגדרים כ"מחזיק" וחייבים בתשלום הארנונה, אלא שנקבע בפסיקה כי החובה מוטלת על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס – קרי, ככלל הרי זה השוכר (רע"א 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341, 343(1985);ע"א 650/88 יריב בע"מ נ' הספקה בע"מ (1993); בר"מ 7856/06 איגוד ערים אילון נ' מועצה מקומית חבל מודיעין, פסקה 19 (2008)).
אכן, אפוא השאיפה היא שחובת תשלום הארנונה תוטל על המחזיק בעל הזיקה הקרובה ביותר – ומתוך שיקולים מעשיים של צדק ושכל ישר (ארנונה עירונית, 264; ב"ש 28/90 אגד נ' עריית דימונה, פסקה 22 לפסק-דינו של השופט – כתארו אז – גרוניס (1992)).
אפשרות אחת בכגון דא, כבעניינינו, היא שהרשות לא תחויב לטרוח ולחזר אחר השוכרים והארנונה תוטל על המשכיר, אשר יוכל לתבוע את השוכרים על פי חוזה שביניהם בלא שניטע מסמרות.
דרך זו מאפשרת את הטלת חובת התשלום על המחזיקים בנכס בפועל – מבלי להכיר משפטית בפיצול הנכס (ראו ארנונה עירונית, 260); זאת, כמובן, מבלי לפגוע בסנקציות הקבועות בדיני התיכנון והבניה כנגד בעל נכס שפיצל את דירתו שלא כדין (ראו סעיף 145 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 ויישומו ברע"פ 4679/10 שמשון נ' עריית תל-אביב (2011)).
...
דיון והכרעה
לאחר עיון, מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה.
אין איפוא מקום להלום את הבקשה, ואיני נעתר לה.
ניתנה היום, כ"ו בתמוז התשע"ה (13.7.2015).