תביעה לתשלומי שכר בהתבסס על הבטחת מעסיק בע"פ

פצויי פיטורים התובע טען בכתב התביעה כי עבד בשירות הנתבעת 10 שנים ולכן הוא זכאי לתשלום פצויי פיטורים בסך של 115,000 ₪ נטו (לפי שכר קובע של 11,500 ₪ נטו).

באשר לסכום שנתבע בגין רכיב זה, הרי שזה כומת לטענת התובע "לפי מיטב זיכרונו", לפי סכומים אקראיים, שאינם מבוססים על ראיה כלשהיא.

מכל האמור לעיל, לא שוכנענו שעל הנתבעת לשלם לתובע סכום כלשהוא בגין עבודות שביצע, לטענתו, בבית הספר מכוח יחסי עובד מעסיק או מכוח התחייבות חוזית כלשהי או הבטחה או הסתמכות, מעבר למשכורת ששולמה לו כדין ובמלואה.

התובע לא הוכיח כל חבות או התחייבות כלשהי כלפיו, בין בכתב, בין בעל פה, בין בהתנהגות ובין בכל דרך יצירתית אחרת.

...

סיכום לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: סך של 19,647 ₪ בגין פיצויי פיטורים - בניכוי כספי הפיצויים שנצברו לזכות התובע בקרן הילה (קרן דפנה – הלה, בנק מסד), ככל שנצברו.

יתר רכיבי התביעה נדחים בזאת.

לאור התוצאה אליה הגענו, ונוכח הסכום שנתבע אל מול הסכום שנפסק ובהתחשב בהיקף סיכומי הנתבעת והחלטת בית הדין מיום 17.7.19 שניתנה בעניין זה, התובע ישלם לנתבעת סך של 4,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, אשר ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

התובע טען, כי לא ניתנה לו הודעה לעובד על תנאי עבודה כמתחייב מהוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – "חוק הודעה לעובד") למעט הבטחה בעל פה לתשלום חודשי של 7,500 ש"ח נטו כשכר בסיס וכי הנתבעת החתימה את התובע על "הסכם עבודה ארוך ומסורבל בן 15 עמודים הכולל נספחים רבים" (ר' סעיף 40.1 לכתב התביעה).

התובע ציין, כי החתים את כרטיס הנוכחות פעם אחת בלבד ביום וכי שכרו "התבסס על "שעות נוספות גלובאליות" כפי המופיע בתלושי השכר" (ר' סעיפים 65-60 לכתב התביעה).

התובע השים עצמו כ"דון קישוט", המבקש ללמד את הנתבעת פרק בהילכות מוסר והוגנות צרכנית, האשים אותה בנסיון לחסוך במשאבים וכסף "על חשבון השרות הטוב אותו היא מחויבת להעניק ללקוחותיה אשר שילמו במיטב כספם" (ר' סעיף 76 לכתב התביעה) ובהתנהלותו זו פרם את יחסי העבודה העדינים שבין עובד למעסיקתו, פגע פגיעה אנושה ביחסי האמון העומדים בבסיס יחסי העבודה עד אשר כלו כל הקיצין.

...

סיכום תביעתו של התובע נדחית.

בנסיבות אלה לא זו בלבד שהתובע אינו זכאי להשתתפות הנתבעת בהוצאות ההליך המקדמי אנו סבורים כי יש לחייבו בהוצאות הנתבעת על הצד הגבוה.

משכך, אף שהתובע הוא אדם פרטי, אנו קובעים כי ישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 15,000 ₪, אשר תשולמנה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו.

האם חלף המועד להגשת התביעה לשינוי בסיס השכר לתשלום גמלת נכות בעטיה של תאונת עבודה מיום 12.12.2004; ובלשון הצדדים, האם התביעה "היתיישנה"? וככל שלא חלף המועד להגשתה, האם יש לבטל את החלטת הנתבע משנת 2009 שכן לטענת התובע על בסיס השכר לתשלום גמלת נכות לעמוד על 19,000 ₪, שמא כטענת הנתבע יש להותירה על כנה, קרי על 5,920 ₪, בהתבסס על שלושת חודשי העבודה האחרונים של התובע ערב התאונה? רקע כללי ביום 12.12.2004 ארעה לתובע תאונת עבודה (ע' 4 ש' 20-22).

החשש אותו העלה הנתבע, כי מטרת ההליך בבית הדין לעבודה כנגד מעסיקתו נועד להגדיל את שכרו של התובע באופן פקטבי (ע' 10 ש' 16-17), בפרט שהובטח למעסיק בבית הדין כי ההצהרה לא תשמש כנגדו, אינו מופרך מיסודו.

יוער, כי בסיכומי התובע בעל פה (ע' 9 ש' 2-4), הגרסה לבשה צורה חדשה, "הנתבע החליט למחוק אותה בהתאם להצעת עו"ד ובטענה כי נושא השכר ידון בהליך בבימ"ש מחוזי וזאת לאור טענת הנתבע כי לא היו צד להליך בבית הדין האיזורי לעבודה ולפיכך לא מחויבים הם לפסק דינו". התובע ביכר שלא לתקן את תביעתו משנת 2017 (נ/5), במסגרתו העלה טענות כנגד הנתבע- אותן טענות המועלות כעת כאשר באותה עת היה מיוצג (ע' 7 ש' 20-28).

התביעה במחוזי – תגמולי מל"ל טוען התובע כי בית משפט מחוזי קיזז בפסק הדין תגמולים בהתאם לשכר קובע של 19,000 ₪ לחודש (ע' 8 ש' 27-31); ומשכך מצטיירת תמונה שערורייתית, שבה הנתבע מייחס לתובע שכר עבודה גבוה על מנת לקבל הפרישי גבייה מהמעסיק ומנגד כאשר צריך הנתבע לשלם בגין אותו שכר קיצבאות נכות לתובע, הוא מיתעלם ולא מכיר בשכר זה. אכן, מדובר בטענה שובת לב אך אין בה ממש.

...

ביום 18.9.2017 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת יהלום (כתוארה אז), כדלקמן: "המוסד לביטוח לאומי לא היה צד להליך שבמסגרתו ניתן פסק דין שעליו מסתמך התובע. ככל שלתובע יש טענה כלפי המוסד לביטוח לאומי בנוגע לאותו פסק דין, עליו להגיש תביעה חדשה. ב"כ התובע יודיע עד 30/10/2017 האם יש למחוק את הבקשה בתיק כאן או שבכוונתו להגיש כתב תביעה מתוקן בתיק כאן. בשלב זה אין חובה על הנתבע להגיש כתב הגנה בתיק כאן. התיק יובא לעיוני ביום 1.11.2017. בהעדר הודעה מטעם התובע, ההליך כאן יסגר." ביום 12.11.2017 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת יהלום, שלפיו "בהעדר הודעה מטעם התובע ובהמשך להחלטה בתיק, אני מורה על מחיקת התביעה." ביום 12.6.2019 ניתן פסק דין בתיק במחוזי (אשר שני עמודים הימנו צורפו לתצהירו של התובע (ת/ב'; ת/ט'), וליתר דיוק סעיפים 44-45 לפסק הדין), במסגרתו נקבע כדלקמן: "44. לטענת התובע, קיים פער גדול בין השכר המופיע בתלושי השכר שלו אצל הנתבעת 1 לבין השכר ששולם לו בפועל. שכן חלק משכרו שולם לו במזומן והתובע התבקש שלא להפקיד סכום זה בבנק בהיותו "בשחור". הנתבעת הצהירה במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד לעבודה, שהתובע השתכר אצלה שכר העומד על 19,000 ₪ (עמ' 286 לראיות התובע ת/31 סעיף 33, עמ' 9-10 לתצהיר התובע) ובלשון הסכם הפשרה "יינתן צו הצהרתי לפיו שכרו החודשי של התובע בתקופת עבודתו אצל הנתבעת היה צריך לעמוד ע"ס של 19,000 ₪ בתק' עבודתו אצל הנתבעת החל מ-3/04 ועד 7/05". במילים אחרות, הנתבעת מודה בהסכם המקבל תוקף של פסק דין כי התובע אמור היה להשתכר 19,000 ₪ לחודש לתקופה הרלוונטית.

כאשר התובע נשאל, האם התריע בפני מנהליו כי לא קיבל את כל השכר המוסכם באופן רשמי, הוא השיב "לא ידעתי שאני מקבל בחלקים כי את התלושים הם הציגו לי רק כשנפצעתי" (ע' 6 ש' 1-7).

חרף הסוגיה המבוררת, התובע ביכר שלא לזמן את הגורם המוסמך מצד המעסיק להעיד בהליך שבפנינו, ובלשונו "לשאלת בית הדין אני משיב שהתובע לא נדרש להביא עד מטעמו מאחר וכל תביעותיו התקבלו, בסופו של דבר יוצא ההיפך- שהנתבע הוא המעוול וזה שיוצא נשכר" (ע' 11 ש' 4-5).

כך או כך, ככל שעדיין התובע סבור כי נגרם לו עוול בגין קיזוז (רעיוני) גבוה, הרי שטענותיו בעניין אינן יכולות להיות מופנות כלפי הנתבע בעניין זה. אשר על כן, התביעה נדחית.

בית דין איזורי לעבודה בבאר שבע סע"ש 33576-06-17 04 אפריל 2019 לפני: כב' השופטת רחל גרוס נציג ציבור (עובדים) מר שרון מיכל נציג ציבור (מעסיקים) מר חיים נוסן הנגבי התובעת: שקמה טויטו ע"י ב"כ: עו"ד יגאל סופר הנתבע: רפאל מרסיאנו ע"י ב"כ: עו"ד רענן פלץ פסק דין

בנסיבות הענין, הצדדים באו בדברים ביניהם ובתחילת חודש ספטמבר 2016 הסכימו בעל פה על שינוי תנאי שכר העבודה של התובעת, כך ששכרה יהיה מבוסס על עמלות מכירה בלבד: 70 ₪ לחבילת תיקשורת משפחתית, ו - 90 ₪ לחבילת תיקשורת לא משפחתית.

מר ערן שמעון הציע לתובעת כי תימסור שיק לפקדון להבטחת ניוד הלקוחות, ובתום שלושה חודשים ולאחר שהנתבע יווכח כי אותם לקוחות אכן נוידו, יושב לתובעת שיק הפקדון.

] משאין מחלוקת בין הצדדים כי הסכמת הצדדים ביחס לחודש ספטמבר 2016 הייתה לתשלום שכר על פי עמלות מכירה בלבד (ללא תשלום שכר בסיס בגובה שכר המינימום) ומשאין מחלוקת כי בפועל השכר על פי עמלות המכירה עלה על שכר המינימום השעתי[footnoteRef:23], לא מצאנו כי יש מקום לחייב את הנתבע בתשלום שכר מינימום שעתי בנוסף לשכר העבודה המבוסס על עמלות המכירה.

התביעה לתשלום פיצוי בגין לשון הרע לטענת התובעת, לאחר שנתגלעה בין הצדדים מחלוקת לעניין גובה שכר העבודה, הנתבע הגיש נגדה תלונת שוא במישטרה בגין "גניבה" על מנת לפגוע בה ובשמה הטוב; הנתבע התלונן במישטרה כי התובעת גנבה את התרשומת שהיא ערכה במהלך העבודה ובו פירטה את העיסקאות שביצעה.

...

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים: שכר עבודה בסך 2,421 ₪ בצירוף פיצויי הלנה בסך 2,000 ₪.

יתר תביעות התובעת- נדחות.

הנתבעת תשלם את הוצאות התובעת בסך 1,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

אולם, אין צורך להוכיח כוונה להפלות, "הינה-כי-כן, הן בגלל הקושי להוכיח כוונה ובעיקר בגלל מקומה של הזכות לשויון בסולם הערכים שלנו, אין לידרוש הוכחת כוונה של המעביד ודי להראות היתנהגות פסולה. זאת לא רק בגין הקושי להוכיח כוונה – גם אם לא הייתה כל כוונה אצל המעביד, גם אם כוונותיו היו לדעתו טובות, גם אז יהיה מעביד המפלה אחראי." (ראו: דב"ע 3-129/נו שרון פלוטקין - אחים אייזנברג בע"מ, פד"ע לג 481, 494 (1997)): סעיף 9 לחוק שויון הזדמנויות, קובע את היפוך נטל ההוכחה בתביעה, כך שאם יוכיח העובד כי היתקיימו בו התנאים או הכישורים שקבע המעסיק, רק אז יועבר הנטל למעסיק לסתור את טענת האפליה, ולהוכיח כי ההחלטה בעיניינו של העובד לא התבססה על שיקול אסור לפי החוק: "(א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בנגוד להוראות סעיף 2 –

בפסק הדין ע"ע 154/10 קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ (ניתן ביום 3.5.11), היתייחס בית הדין הארצי, להוראות חוק הודעה לעובד, וקבע, כי בהתאם ללשון החוק, אין המדובר בעיניין טכני, אלא חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ואין להסתפק במסירת הודעה בעל-פה, ובנסיבות של אי מתן הודעה בכתב, זכאי העובד לפצוי.

אנו ערים להלכה אשר קובעת, כי חישוב השכר לצורך תשלום פצויי פיטורים לעובד שעתי יש לעשות לפי חלקיות המשרה המשתנה לאורך כל תקופת עבודתו, כדי להבטיח כי "פצויי הפיטורים יחושבו בצורה התואמת את הקפי ההעסקה של העובד ותמנע תוצאה שבמקרה מסוים עלולה לקפח את המעסיק ובמקרה אחר את העובד". עיון בתלושי השכר אשר הוגשו לתיק, מגלה, כי מלבד חודש 11/2012, בו עבד התובע בהקף של 77.96% משרה, כל יתר החודשים עבד התובע בקירוב למישרה מלאה 96%.

התובע מס' 7 ביסס את תביעתו להפרשי שכר וחוסרים בהפרשות לפנסיה, ולפצוי לא ממוני בגין הפרת חוק שויון הזדמנויות, הנובעים מאי תשלום תוספת אחראי משמרת לשכרו.

...

התובע לא הביא ראיה לכך שהיה זכאי לתעריף שטוען לו. נזכיר נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על התובע, לא די בכך שיטען שנעשתה הפחתה בתשלום החזר הוצאות נסיעה כדי לחייב את הנתבעת לשלם לו מעבר הסכומים ששולמו לו. היה על התובע להציג את התעריף החודשי/היומי הזול ביותר בתחבורה הציבורית במסלול הנסיעה מביתו לעבודה, על מנת שנוכל לערוך בדיקה לטענת החסר בהחזר הוצאות נסיעה אשר שולמו לו. לפיכך, התביעה לחסר בהחזר הוצאות נסיעה- נדחית.

לסיכום: תביעת התובעים מתקבלת בחלקה - המעסיקה תשלם לידי כל אחד מהתובעים, בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים פסק-דין זה, את הסכומים הבאים: לתובע מס' 1 – אסף זהר פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד על סך 6,000 ₪ פיצוי בגין אי הפרשת כספים לקופת גמל –פנסיה בסך 4,090.79 ₪.

בהתחשב בכך, שתביעותיהם של 7 מתוך 9 תובעים התקבלו בחלקן, ובכך שסך כל תביעות התובעים הגיעו לכדי סכום כולל של 1,808,839 ₪ ולאחר דיון והכרעה בכל מרכיבי התביעה, נפסק לזכות התובעים כולם, סכום כולל של כ - 100,000 ₪, אנו קובעים כי המעסיקה תישא בתשלום הוצאות ושכ"ט התובעים מס' 1,2,4,5,7,8, ו-9 בסך 1,000 ₪ לכל אחד מהם.