תביעה לתשלום תמלוגים בגין הפקת מחזה

בהתאם להסכם זה ולמן אותו מועד, בגין ההפקות החוזרות של ההצגה שעלו בתאטרון הקאמרי שולמו לפרופ' יזרעאלי תמלוגים בשיעור 2% מהכנסות ההצגה (ראו מכתבו של מנכ"ל הקאמרי עופר לפרופ' יזרעאלי מיום 11.10.79, סומן ת/20; עדותו של עופר בעמ' 107 לפרוטוקול ש' 20-13).

משכך, במסגרת התובענה דנן עותר התובע לקבלת צו מניעה נגד הקאמרי, האוסר עליו להעלות על הבמה את ההפקה החדשה מבלי לשלם לו תמלוגים מתוך הכנסותיה ומבלי לתת לו קרדיט על עבודת הבימוי; וכן לקבלת צו דומה ביחס למכירתם של ה-CD ובו פסקול ההפקה החדשה, וה- DVD של הצגה זו. כן הוא עותר לצוו למתן חשבונות בנוגע להכנסות הקאמרי מההפקה החדשה (ובכלל זה גם ממכירת ה- CD וה-DVD); חשבונות אלה ישמשו לקביעת שיעור התמלוגים להם זכאי פרופ' יזרעאלי לטענתו.

לטענתו של הקאמרי, משלא דרש פרופ' יזרעאלי משלונסקי תמלוגים בגין הפיכת המחזה למחזמר (וממילא גם לא קיבל את הסכמתו של שלונסקי לתשלום תמלוגים) – אזי זכויותיו של התובע בהצגה היו ונותרו "זכויות בימוי" בלבד.

...

בשנת 2002 הועלתה בתיאטרון "הקאמרי" הפקה חדשה להצגה המיתולוגית לילדים "עוץ לי גוץ לי". על אותה הפקה חדשה כתב פרופ' גד קינר ב"ספר הקאמרי" השני (שיצא לאור בחודש יוני 2008 לרגל יום הולדתו ה-65 של התיאטרון: את הדברים הבאים: "עוץ לי גוץ לי – ההפקה החדשה של המחזמר לילדים עוץ לי גוץ לי, פרי עטם של אברהם שלונסקי ודובי זלצר בגרסתו החדשה של הבמאי רוני פינקוביץ', נתנה משנה תוקף לאגדה (תרתי משמע) בהא הידיעה, ממנה ניזון התיאטרון שנים רבות (ההצגה המקורית, 15.12.65, בבימויו המיתולוגי של יוסי יזרעאלי; הגרסה העדכנית 30.11.02). ההצגה – העוסקת בבת הטוחן האנוסה להפוך קש לזהב על מנת להפוך למלכה, ומסתייעת באישון זדוני התובע בתמורה את תינוקה אך מוכן לוותר בתנאי שתנחש את שמו, והסוף הטוב צפוי – לא היתה שעתוק של המקור, מה גם שרוב משתתפיה ויוצריה הצעירים, לרבות הבמאי, לא ידעו את יוסף (יזרעאלי). בתפאורה ובתלבושות המרהיבים של רות דר (גלילי הזהב, המיוצגים על ידי כדורים מוזהבים, ההולכים ותופחים, ובסופו של דבר מושלכים לקהל המנהל משחק כדור עם הבמה, הם רק אחת ההמצאות המבריקות של הבמאי והמעצבת), בעיבודים ובניהול המוסיקלי המכוונים לאוזן הצופה הצעיר בן זמננו (ערן דינור), ועם צוות השחקנים התוסס, זמרים ורקדנים, ההצגה הפכה בן לילה ללהיט". (ראו: נ/1).

סיכומו של דבר, פרופ' יזרעאלי אינו בעל זכות יוצרים בהפקה החדשה – ועל כן יש לדחות את תביעתו לקבלת תמלוגים מהכנסותיה.

ברי כי בנסיבות אלה ראויה התביעה להידחות כבר על הסף – מטעמי התיישנות; ואולם בכל זאת סברתי כי מן הראוי לקיים דיון בה גם לגופה, לנוכח הסוגיות שהיא מעלה, כפי שנעשה בפסק הדין לעיל.

סוף דבר התוצאה היא שהתביעה נדחית.

על פי כתב התביעה, התובע והנתבעת התקשרו בהסכם, לפיו יביים התובע מחזה עבור הנתבעת ועבור תאטרון "הבימה", כאשר הנתבעת ותיאטרון הבימה שותפות להפקת המחזה.

הנתבעת התחייבה לשלם לתובע תמלוגים בשיעור 2% מההכנסות בגין מכירת הכרטיסים, החל מההצגה ה-51 של המחזה (בנקודה זו חלוקים הצדדים בשאלה, האם שיעור זה כולל מע"מ או לא), וזאת בכפוף לכך שהנתבעת תקבל מהבימה את התשלומים המגיעים לתובע.

...

מכאן המסקנה, שהתובע עצמו מסכים בתביעתו, שאין הוא זכאי לתוספת מע"מ על השיעור של 2% הנגזר מסך ההכנסות ממכירת הכרטיסים.

מאחר והתביעה הינה על סך 4682 ₪ באשר לתגמולים, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 4682 ₪"ח בתוספת הוצאות בסך 1000 ₪, בתוך 30 יום מהיום.

המבקשים טענו כי עוד בשלב בו נכתב המחזה המקורי הועברו להפקה כל הזכויות בתוכן היצירתי, וכי המבקש 1 - כמפיק וכשותף בעל הזכויות - קיבל את כל זכויות היוצרים בתוכן שנוצר על ידי המשיבים, בשילוב עם הזכויות להפקת ההצגה, אותן קיבל מן הטלויזיה החינוכית והוצאת מסדה.

לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על מתן הסעדים הבאים: צו מניעה קבוע המורה למבקשים להמנע מהפרת זכויותיהם של המשיבים במחזה המקורי ובמוזיקה המקורית, לרבות באמצעות ביצוע פומבי של ההצגה החדשה, על השירים והלחנים הכלולים בה; צו למתן החשבונות שהתבקשו על ידי המשיבים על מנת שיוכלו לבסס את תביעתם לפיצויים; תשלום הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דין בסך של 40 אלף ש"ח בתוספת מע"מ. על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור.

בסופו של יום, תשלום תמלוגים כאמור מביא לידי ביטוי במידה מסוימת את ההצהרה העקרונית שבפסק הדין באשר לזכויות היוצרים במחזה, מבלי להסב נזקים מיותרים לצדדים שלישיים, ומנטרל הוא את הקשיים שיש להניח כי המשיבים היו נתקלים בהם אילו היו מבקשים לבצע התקשרויות בנוגע לזכויות היוצרים שלהם בתקופה שעד להכרעה בעירעור, בהיעדר ודאות מוחלטת באשר לתוצאותיו.

...

לאחר עיון בבקשה, בהודעה ובתגובת המשיבים, סבור אני כי יש מקום לקבל את הבקשה באופן חלקי כמפורט בפסקאות 14-12 להלן.

נוכח האמור לעיל, אני מורה על עיכוב ביצוע חלקו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי לפיו ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשים את הצגת ההצגה החדשה.

המבקשים ישלמו למשיבים "תמלוגים זמניים" בשיעור אותו קבע בית המשפט המחוזי: 10% מן ההכנסות למשיבה 1 ו-2.5% מן ההכנסות למשיב 2.

תביעה ותביעה שכנגד שעניינן תקפותם של שלושה הסכמים שנחתמו ביום 5.9.05 (להלן- "ההסכמים") בין הגב' איה כורם, זמרת, מחברת ומלחינה (להלן "כורם") לבין חברת עננה בע"מ, העוסקת, בין היתר, בהוצאה לאור ובהפקות של יצירות מוזיקליות, ספרותיות ואומנותיות, מימון הפקות תקליטים, ובניהול עסקיהם של יוצרים ואמנים (להלן- "עננה").

על פי הסכם ההוצאה לאור, העבירה כורם לעננה הן את זכויות היוצרים שלה ביצירות (יצירות הוגדרו במבוא להסכם כ"לחנים ו/או מילים של שירים ו/או ספרים ו/או תסריטים ו/או מחזות ו/או יצירות") שנוצרו לפני תקופת ההסכם והן את זכויות היוצרים ביצירות שתיווצרנה במהלך תקופת ההסכם.

בסעיף 6 בהסכם הנ"ל, שכותרתו "שיפוי ופצוי", נקבע כדלהלן: "6.2. הפסקת פעילות האמן טרם סיום הפקת כל האלבומים בגין סיבות התלויות בו תהווה הפרה יסודית של ההסכם ותחייב אותו בתשלום כל חלקו בהוצאות ההפקה תוך 60 ימים לאחר הפסקת הפעילות מכל מקור שהוא ואף שלא מתקבולי פעילותו האמנותית, ותעמוד למפיק הזכות למפיק [כך במקור] לקזז חלקו של האמן בהוצאות ההפקה מכל תקבול שיכנס לשותפות.

אין זכות כורם זהה לזכות עננה, ובנושא זה קובע סעיף 33 בחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007 (להלן- "חוק זכות יוצרים") כי "המפיק של תקליט הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתקליט". על כך יש להוסיף כי הסכם הפקת אלבומים קובע בפירוש כי עננה היא הבעלים היחיד בהקלטות ובמאסטרים ורק היא תקבל תמלוגים בגינם.

...

מכל האמור לעיל, עולה כי לא שוכנעתי כי עננה הפרה את התחייבויותיה כלפי כורם, ומשכך, קל וחומר שאין מדובר בהפרות יסודיות של ההסכם המצדיקות את ביטולו.

לאור כל הטעמים המנויים לעיל, אני דוחה את טענת כורם כי הודעת הביטול נשלחה כדין, ועל כן, תביעתה למתן סעד הצהרתי, נדחית.

סוף דבר תביעת כורם, אם כן, נדחית.

העובדות הרלוואנטיות התובעות (הנתבעות בתביעה שכנגד) עוסקות, בין היתר, בהפקת מחזות זמר.

בסעיף 1 בהסכם נקבע כי התשלום לתובעות "כולל את תשלום שכר השחקנים, הגברה ותאורה בהתאם לנדרש בכל אולם, הקמה, תפאורה, מלבישה, תמלוגים, ביטוחים וכל הוצאה שהיא קשורה לצורך העלאת המופע ושאינה מוזכרת בהסכם זה". הסתבר כי המחלוקת בין הצדדים הנה אם אכן תאם המחזמר כפי שהועלה בפועל על ידי הנתבעת לפי ההסכם את המחזמר כפי שהועלה שנה קודם לכן.

ממשיכה הנתבעת וטוענת בעיניין זה כי נאלצה לשאת גם בעלויות נוספות של הפקת המחזמר, תשלומים שונים כגון עבור קטעי וידאו, שמירה, תפאורה, יחסי ציבור וכיו"ב. לפי גרסת התובעות, המחזמר היה מוכן להצגה בפני קהל בשלמותו ובדיוק כפי שהועלה שנה קודם לכן, עם תפאורה ושחקנים, אולם מנדל היתעקש להגדיל את הקף המחזמר, להציגו בפני קהל גדול יותר ולהוסיף שחקנים כשהוא מתחייב לדאוג לשכרם.

...

מובן שנוכח מסקנה זו אין צורך לבחון את תחשיבי הנזק של הנתבעת, שלו היה מקום לבוחנם נראה שהם מופרכים ומוגזמים וחסרי ביסוס ראייתי.

אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעות (ביחד ולחוד) סך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה המקורית (16.3.10).

התביעה שכנגד נדחית.