סעיף 35 לחוק הפיצויים כולל מספר הגדרות שרלוונטיות לדיוננו:
"נזק מילחמה" - נזק שניגרם לגופו של נכס עקב פעולות מילחמה על-ידי הצבאות הסדירים של האויב או עקב פעולות איבה אחרות נגד ישראל או עקב פעולות מילחמה על-ידי צבא הגנה לישראל;
"נזק עקיף" - הפסד או מניעת ריווח כתוצאה מנזק מילחמה בתחום ישוב ספר, או מחמת אי אפשרות לנצל נכסים המצויים בתחום ישוב ספר, עקב פעולות מילחמה על-ידי הצבאות הסדירים של האויב או עקב פעולות איבה אחרות נגד ישראל, או עקב פעולות מילחמה על-ידי צבא הגנה לישראל;
"נכס" - קרקע, קרקע חקלאית לרבות היבול שעליה, בנין, מבנה בתהליך בניה, מטעים, מלאי וציוד הנמצאים בשטח המדינה וכן כלי שיט וכלי טיס הרשומים בישראל או החייבים ברשום בישראל אף אם אינם מצויים בה;
(ההדגשות הוספו – י.ד.).
חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה) הנו דוגמא בולטת לחוק מסוג זה, ולא בכדי המטריה בה הוא עוסק – פעולות מילחמה ופעולות איבה – זהה לחוק הפיצויים דנן, אם כי התמקדותו הנה בנזקי גוף ונפש להבדיל מנזקי רכוש [לניתוח מקיף של חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תוך השוואה לחוקים אחרים בעלי אופי סוצאלי ראו: פסקות 40-17 לפסק דינה המקיף של חברתי השופטת ע' ארבל בבג"ץ 3622/06 רחימי נ' המוסד לביטוח לאומי (21.4.2010) (להלן: עניין רחימי)].
תביעת החברה לתשלום פיצויים בהתאם לחוק הפיצויים נדחתה בסופו של יום בפסק דינו של בית משפט זה. באשר לטענת החברה כי פעולות של גניבת רכב משטחי ישראל והעברתו לשטחי יהודה ושומרון הן "פעולות איבה" – בית משפט זה קבע כי פעולות אלה עשויות להתפרש בנסיבות מסוימות כ"פעולות איבה" בהתאם לחוק הפיצויים, אולם במקרה הספציפי לא היו שום אינדיקאציות לכך שמדובר בפעולת איבה להבדיל מפעולה פלילית גרידא.
בית המשפט הדגיש כי קבלת התביעה משמעותה שכל כלי רכב שנגנב ומועבר לשטחי יהודה ושומרון ייחשב כ"נזק מילחמה" מפאת הקושי בחילוצו על רקע החשש הכללי מפעולות איבה.
יתרה מכך, לעיתים השיקול התקציבי נלמד מתוך החוק עצמו, מקום בו בחר המחוקק במפורש במנגנון של פיצוי חלקי [ראו למשל: עניין בן ארצי בפסקות 39-37 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה שעסק בחוק פיצוי אסון טבע, אשר מגביל מראש את הפצוי שזכאים הניזוקים לתבוע ביחס לנזק הממשי שניגרם להם].
...
החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור בזכות, כשבמוקד דיוננו השאלה המשפטית הבאה: האם נדרש התובע על פי סעיף 35 לחוק הפיצויים להוכיח שנזקיו נגרמו כתוצאה מהתרחשות בפועל של פעולת איבה, או שמא די יהיה בכך שיוכיח שהנזקים הינם תוצאה של פעולת מניעה ספציפית שנבעה מחשש ממשי על יסוד מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות, אף מבלי שאירעה פעולת איבה בפועל.
סבורני כי מבחני העזר שנקבעו לעיל נותנים מענה לחשש התקציבי, וממילא עמדתי היא, כאמור, שמשקלו של השיקול התקציבי פוחת מעת שבית המשפט קובע כי תכלית החוק תומכת בפרשנות מרחיבה שלו.
סוף דבר; אציע לחבריי כי נאשר את קביעתם העקרונית של ועדת הערר ובית המשפט המחוזי, בכפוף להערות ולמבחני העזר שצוינו בחוות דעתי זו, וכי נאשר את קביעתם הקונקרטית בעניינם של המשיבים דנן.
אני מצטרפת אל עמדת חברי כי המקרה שלפנינו בוסס על מידע קונקרטי הנוגע לחשש מפני פעילות איבה בהתהוות, על בסיס העובדות שקבעה ועדת הערר וקביעותיו של בית המשפט המחוזי, וכי אלו מובילים למסקנה שיש לדחות את הערעור.
