הנתבע יחד עם הנתבע 3 (להלן: "עיוש"), חתמו בשמה של החברה, על תוספת להסכם השכירות, בה הצהירו כי הנם מנהליה ומורשי חתימה היחידים בה. השניים שמשו כערבים בערבות אואל לפרעון שטר החוב על ידי החברה.
התביעה הוגשה כנגד הנתבע ועיוש, בטענה שבהתאם לתוספת להסכם השכירות ערבו באופן אישי לכל חיובי הנתבעת, זאת מעבר להיותם ערבים לשטר החוב.
משכך, ומשאין אנו נכנסים בגדריו של פרק ב' לחוק הערבות, לא ניתנה לנתבע רשות להיתגונן בטענה זו. למעלה מן הנידרש אציין כי לפי סעיף 26 לחוק הערבות לו טוען הנתבע, אין הערב מופטר מערבותו אלא כדי הנזק שניגרם לו.
ואולם אין משמעות הדבר כי על התובעת לא מוטלת חובה ליידע את הנתבע, על אי קיום חיוביה של החברה או על הארכה שניתנה לה לתשלום חובותיה וזאת מכח עיקרון תום הלב.
...
בנוסף, סבורני כי ניתן היה לפעול בדרכים אחרות, כגון: השגת הסדר בין הצדדים לפינוי המושכר ואיתור שוכר חילופי על ידי התובעת, או בדרך של מימוש הציוד והמכונות שהיו בבעלות החברה ואשר נטען כי לבסוף הועלמו מהמושכר.
כן סבורני כי ניתן היה לנקוט באמצעים אלה בצורה יעילה יותר, ככל שהתובעת היתה מקדימה ומיידעת את הנתבע בחובותיה של החברה, לפני שאלה הלכו ותפחו כמו גם חובותיו של עיוש, עד לכניסתו להליך של פשיטת רגל ביולי 2018.
סוף דבר
לאור קביעתי האמורה אני דוחה את דרישת התובעת לחיוב הנתבע בכלל חובות החברה, למעט סך של 83,560 ₪ (היינו חוב דמי השכירות בסך של 138,060 ₪ בניכוי הסכומים ששולמו עד וכולל נובמבר 2017, בסך כולל של 54,500 ₪ ).
