תביעה לתשלום פיצוי בגין משלוח הודעות פרסומיות ללא הסכמה

באשר לאי הכללת המילה "פירסומת" טוענים הנתבעים כי המדובר בהפרה, שאינה ברף הגבוה וכי אין בית המשפט מחוייב לפסוק פיצוי בגין כך. עוד נטען כי לא היה מקום לתבוע את הנתבע באופן אישי, מאחר וההודעות נשלחו על ידי הנתבעת בלבד.

הכרעה האם ההודעות נשלחו לתובע על יסוד הסכמה תקפה ? במסגרת כתב התביעה נטען כי עניינה של התביעה במשלוח הודעות ללא הסכמת התובע.

מכל מקום, עניינה של התביעה בשיגור דברי פירסומת לתיבת הדוא"ל של התובע לאחר הודעת סרוב, שניתנה והדיון יתמקד בשאלה זו. האם היה מוטל על התובע לשלוח הודעת סרוב באמצעות לחיצה על הקישור הסר ? סעיף 30א.(ד)(1) לחוק התיקשורת קובע: הסכים הנמען לקבל דברי פירסומת לפי הוראות סעיף קטן (ב) או לא הודיע על סרובו לקבלם לפי הוראות סעיף קטן (ג), רשאי הוא, בכל עת, להודיע למפרסם על סרובו לקבל דברי פירסומת, דרך כלל או מסוג מסוים, ולחזור בו מהסכמתו, ככל שניתנה (בסעיף זה – הודעת סרוב); הודעת הסרוב לא תהיה כרוכה בתשלום, למעט עלות משלוח ההודעה; הודעת הסרוב תנתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען; סעיף 30א.(ה)(1)(ג)(1) לחוק התיקשורת מחייב את המפרסם לציין בדבר הפרסומת את "זכותו של הנמען לשלוח, בכל עת, הודעת סרוב כאמור בסעיף קטן (ד), ודרך אפשרית למשלוח הודעה כאמור שהיא פשוטה וסבירה בנסיבות העניין, ואם דבר הפרסומת משוגר באמצעות הודעה אלקטרונית – כתובת תקפה של המפרסם ברשת האנטרנט לצורך מתן הודעת סרוב" כלומר, בידי הנמען הברירה אם לשלוח את הודעת הסרוב "בכתב" או באופן שבו קיבל את דבר הפרסומת, ובעניינינו בהודעת דוא"ל. המפרסם נידרש להעמיד דרך פשוטה וסבירה למשלוח הודעת הסרוב, ואם דבר הפרסומת שוגר באמצעות הודעה אלקטרונית, על המפרסם לציין בהודעה כתובת תקפה ברשת האנטרנט לצורך מתן הודעת סרוב.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

בגין 82 ההודעות שנשלחו לתובע לאחר הודעת הסירוב מטעמו ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, סך של 18,000 ₪.

בגין אי ציון המילה פרסומת ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, סכום נוסף של 3000 ₪.

בפסק הדין נדחתה תביעת המבקש לחייב את המשיבה בתשלום פיצויים בשל משלוח שמונה הודעות המכונות "הודעות ספם", וזאת בהתאם להוראות סעיף 30א בחוק התיקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 להלן – חוק התיקשורת).

בעיניין זה הפנה אל הוראת סעיף 30א(ג) בחוק התיקשורת, הקובע כי חרף הוראת סעיף 30א(ב), הקובעת את האיסור בדבר משלוח דבר פירסומת ללא הסכמה מפורשת של הנמען, מפרסם רשאי לשגר דבר פירסומת, אפילו לא התקבלה הסכמת הנמען, בהתקיים כל שלושת התנאים הקבועים בסעיף זה: (1)   הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות, או במהלך משא ומתן לרכישה כאמור, והמפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פירסומת מטעמו, באחת הדרכים האמורות בסעיף קטן (ב); (2)   המפרסם נתן לנמען היזדמנות להודיע לו כי הוא מסרב לקבל דברי פירסומת כאמור, דרך כלל או מסוג מסוים, והנמען לא עשה כן; (3)   דבר הפרסומת מתייחס למוצר או לשירות מסוג דומה למוצר או לשירות האמורים בפיסקה (1).

...

מכל הטעמים האמורים, בקשת רשות הערעור נדחית.

כמו כן, ככל שיהיה צורך בכך, יש לבחון את גובה הפצוי המגיע בגין משלוח ההודעות.

(א) האם התובעת נתנה הסכמתה לדיוור סעיף 30א(ג) לחוק קובע כי מפרסם יהיה רשאי לשגר דבר פירסומת, אף אם לא התקבלה הסכמת הנמען, בהתקיים התנאים המצטברים המנויים שם, ובהם התנאי כי "הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות, או במהלך משא ומתן לרכישה כאמור, והמפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פירסומת מטעמו, באחת הדרכים האמורות בסעיף קטן (ב)". משהתובעת הצהירה כי לא הסכימה למשלוח ההודעות, עובר הנטל אל הנתבעות להראות כי התובעת נתנה את הסכמתה (רע"א 4704/20 בן עמי נ' FACEBOOK IRELAND LTD (9.2.2021), פס' 13).

כשאני מביאה בחשבון את נסיבות משלוח ההודעות (הנכנסות לגדר המצב הראשון האמור לעיל); את הרווח הצפוי לנתבעות מהפרסום (רווח עקיף מהשכרת המועדון); את מספר דברי הפרסומת נשוא התביעה (ארבע הודעות שהוכחו ביחס למועדון נשוא התביעה); את העובדה שדברי הפרסומת לא כללו אפשרות ברורה וקלה להסרה; ומנגד את העובדה שהעוולה לכאורה בוצעה ע"י צד שלישי, ולא באופן ישיר ע"י הנתבעת 1, ראיתי לפסוק בגין כל אחת מההודעות במקרה דנן סך של 700 ש"ח, ובסה"כ 2,100 ש"ח. מדובר בסכום אשר לטעמי יעודד את הנתבעת לפעול על מנת להפסיק את הפרקטיקה הפסולה של העברת מספרי טלפון של מבלים פוטנציאליים לצדדים שלישיים על מנת שיפעלו לפרסם את המסיבות שבמועדון נשוא התביעה.

סוף דבר סיכומם של דברים, התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת, במובן זה שעל הנתבעת 1 לפצות את התובעת בסך של 2,100 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים, אחרת יישא הפרישי הצמדה וריבית.

...

המסקנה היא אפוא כי לא הוכחה הסכמת התובעת למשלוח ההודעות המהוות דבר פרסומת.

סוף דבר סיכומם של דברים, התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת, במובן זה שעל הנתבעת 1 לפצות את התובעת בסך של 2,100 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית.

אשר לתביעה נגד הנתבעת 2, מדובר בבעלת מניות ודירקטורית בנתבעת 1, והתובעת לא הצביעה על נסיבות כלשהן המצדיקות ביצוע הרמת מסך, על כן, התביעה נגדה נדחית.

גדר המחלוקת נוגע לשאלות: (א) האם התובעת נתנה הסכמתה לדיוור דברי פירסומת בקשר עם המועדון; (ב) האם הנתבעים עונות על הגדרת "מפרסם" שבסעיף, נוכח טענתם כי ההודעות נשלחו על ידי צדדים שלישיים המפיקים את המסיבות; (ג) ככל שיהיה צורך בכך, יש לבחון את גובה הפצוי המגיע בגין משלוח ההודעות.

(א) האם התובעת נתנה הסכמתה לדיוור סעיף 30א(ג) לחוק קובע כי מפרסם יהיה רשאי לשגר דבר פירסומת, אף אם לא התקבלה הסכמת הנמען, בהתקיים התנאים המצטברים המנויים שם, ובהם התנאי כי "הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות, או במהלך משא ומתן לרכישה כאמור, והמפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פירסומת מטעמו, באחת הדרכים האמורות בסעיף קטן (ב)". משהתובעת הצהירה כי לא הסכימה למשלוח ההודעות, עובר הנטל אל הנתבעים להראות כי התובעת נתנה את הסכמתה (רע"א 4704/20 בן עמי נ' FACEBOOK IRELAND LTD (9.2.2021), פס' 13).

כאשר אני מביאה בחשבון את נסיבות משלוח ההודעות (הנכנסות לגדר המצב הראשון האמור לעיל); את הרווח הצפוי לנתבעת 1 מהפרסום (רווח עקיף מהשכרת המועדון); את מספר דברי הפרסומת נשוא התביעה (שלוש הודעות שהוכחו ביחס למועדון נשוא התביעה); את העובדה שדברי הפרסומת כלל לא כללו אפשרות ברורה וקלה להסרה; ומנגד את העובדה שהעוולה לכאורה בוצעה על ידי צד שלישי, ולא באופן ישיר על ידי הנתבעת 1, ראיתי לפסוק בגין כל אחת מההודעות במקרה דנן סך של 700 ש"ח, ובסה"כ 2,100 ש"ח. מדובר בסכום שלטעמי יעודד את הנתבעת לפעול על מנת להפסיק את הפרקטיקה הפסולה של העברת מספרי טלפון של מבלים פוטנציאליים לצדדים שלישיים על מנת שיפעלו לפרסם את המסיבות שבמועדון נשוא התביעה.

סוף דבר סיכומם של דברים, התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת, במובן זה שעל הנתבעת 1 לפצות את התובעת בסך של 2,100 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים, אחרת יישא הפרישי הצמדה וריבית.

...

הנתבעים לא הראו כי התקבלה הסכמת התובעת למשלוח ההודעות, והמסקנה היא כי לא הוכחה הסכמה כאמור.

סוף דבר סיכומם של דברים, התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת, במובן זה שעל הנתבעת 1 לפצות את התובעת בסך של 2,100 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית.

אשר לתביעה נגד הנתבע 2, מדובר בבעל מניות ודירקטור בנתבעת 1, והתובעת לא הצביעה על נסיבות כלשהן המצדיקות ביצוע הרמת מסך, על כן, התביעה נגדו נדחית.

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבת-ים (כב' השופטת רונית אופיר, כתוארה אז) מיום 4.9.2023 אשר ניתן ב-4 תביעות שהוגשו בסדר דין מהיר נגד המשיבים לקבלת פיצוי בגין משלוח הודעות בנגוד לסעיף 30 א' לחוק התיקשורת (בזק ושירותים) תשמ"ב – 1982 (להלן: "החוק" או "חוק התיקשורת").

יצוין, כי בתביעות התבקש פיצוי גם לפי חוק הגנת הפרטיות וכן תשלום הוצאות ולכן סכומי התביעות גבוהים מתחשיב אריתמטי של 1,000 ₪ פיצוי לפי חוק התיקשורת עבור כל הודעת פירסומת שנשלחה בנגוד לחוק.

נקבע כי מחד – מדובר בפירסום מסחרי חוזר בעל הקף נרחב.

הנתבעים התחייבו להקפיד על הוראות חוק התיקשורת במשלוח הודעות פירסומת ובפרט יקפידו לא לשלוח הודעות למי שלא נתן את הסכמתו מראש.

...

בית משפט קמא נימק הכרעתו, אך אני סבורה, כי חלק מהנימוקים מצריכים התערבות וכפועל יוצא מכך יש מקום להגדיל את סכום הפיצוי.

לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בסך 300 ₪ לכל הודעת פרסומת ולא לקבוע פיצוי אחיד "פר" תובע.

לפיכך ישלמו הנתבעים פיצוי בסך 22,400 ₪ לפי החישוב כדלקמן: מספר ההליך התובע סכום הפיצוי 2284-06-21 נחום רוטנשטיין 5,000 ₪ 5232-06-21 מיכאל פרג'ון 300 ₪ סופיה אסקינשר 1,200 ₪ ליאור זילברמן 1,800 ₪ אלעד בן דוד 1,200 ₪ זיו גלסברג 900 ₪ שרון רטר 600 ₪ מרדכי יניב 1,500 ₪ דוד יחזקאל (דודי אריאל) 300 ₪ אופיר לב 1,200 ₪ 29156-09-21 אסף יוסף רזון 600 ₪ עומר ברקמן 600 ₪ דודי אריאל (דוד יחזקאל) 1,200 ₪ אופיר לב 2,100 ₪ 64105-05-22 דוד אריאל (דוד יחזקאל) 600 ₪ אופיר לב 2,100 ₪ אלעד בן דוד 1,200 ₪ לסיכום: א) לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל בחלקו, כאמור.