תביעה לתשלום עמלה בהסכם קומבינציה

בנוסף יש לציין נקודה חשובה נוספת: אף על פי שבסעיף 63 להסכם הקומבינאציה מצוין גם שמו של מר כרסנטי, שותפו של התובע לעסקי התיווך, ולמרות שהוא גם היה צד להסכם הבלעדיות, התביעה לתשלום דמי תיווך הוגשה בשמו של התובע בלבד.

ביחס לדירה זו טען התובע כי מאחר והיא נמכרה בתוך תקופת הבלעדיות ובאותה עת רישיון התיווך שלו היה בתוקף, הרי שבהתאם להסכם הבלעדיות על הנתבעות לשלם לו בגין מכירתה את עמלת התיווך במלואה (סעיף 8 לתצהיר).

...

מאחר וקבעתי לעיל כי במועד החתימה על הסכם הבלעדיות התובע לא היה בעל רישיון תקף והוא לא היה רשאי לשמש כמתווך במקרקעין, לא ניתן להורות על אכיפת הסכם הבלעדיות באמצעות קונסטרוקציה משפטית זו. בשים לב לקביעתי כי הנתבעות לא הפרו את ההסכם עם התובע, הרי שגם התביעה לתשלום סך של 50,000 ₪ בגין ההפרה הנטענת נדחית בזו.

סוף דבר על יסוד כל המפורט לעיל, אני מורה על דחיית התביעה על כל רכיביה.

התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט בסך כולל של 8,000 ₪.

לפי גרסת הנתבעות, בפגישה זו סוכם על תיקון ההיתחייבות כך שסך העמלה המגיעה לתובע תועמד על 600,000 ₪ בצרוף מע"מ ותו לא. כך סוכם, טוענות הנתבעות, לאחר שכבר במהלך המשא ומתן טרם נכרת הסכם הקומבינאציה הובע ספק באשר לכדאיותו הכלכלית לנתבעות, בפרט נוכח הדרישה לתשלום שכר טירחתו של עו"ד דיאמנט, וכאשר התובע הסכים להקטנת העמלה כדי להביא לכריתת הסכם הקומבינאציה.

מספר חודשים לאחר שנכרת הסכם הקומבינאציה, נוכח כעסו של התובע על כך שעסקה אחרת שנדונה מול יצחק לא יצאה אל הפועל, החליט התובע לחזור בו מההסכמה שהושגה ולתבוע את התשלום לפי ההיתחייבות המקורית.

...

וכפועל יוצא מכל זאת – אני מקבל את גרסת הנתבעות, דוחה את גרסת התובע, וקובע שאין לתובע זכות לתשלום נוסף מהנתבעות.

אשר על כן אני דוחה את התביעה.

התובעים טענו כי השיק נרשם לתשלום לאישתו של התובע, לבקשת התובע, מכיוון שבאותה תקופה היה התובע מעורב בתביעות הדדיות מול בנקים בקשר לבניית בית מלון הסטורי שבנה ביפו, וכי בסופו של יום זכה התובע בתביעותיו במסגרת הסכמי פשרה עם הבנקים.

מר פלד תיאר בתצהירו משא ומתן שניהל עם הנתבע לגבי עסקת קומבינאציה בקשר לבניין, שבמסגרתו הנתבע אישר בפני מר פלד כי זכויות הבעלות בדירה בה מחזיק התובע כדייר מפתח, יימכרו לתובע "על ידי ההקדש בתוספת שטח של כ-30 מ''ר הצמוד לדירה הנ''ל בסכום של 200,000 דולר ארה''ב." עוד הוסיף והצהיר כי התובע אמר לנתבע בנוכחותו כי את עמלת התיווך אותה הוא זכאי לקבל ממר פלד, ישלם לנתבע על חשבון רכישת זכויות הבעלות בדירה בה התובע מחזיק כדייר מוגן, ואת עמלת התיווך אותה הוא זכאי לקבל מהנתבע יש להפנות להשלמת ציפוי האבן של בית הכנסת והמקווה, לבנייתם תרם התובע.

...

הנתבע נשאל האם הוא היו''ר של ההקדש, וענה בעמ' 24 שורה 25 "לא יו''ר. אני אגיד לך למה למרות שזה רשום בפתק, מבחינה פורמלית אין בזה שום הבדל אם אתה יו''ר או נאמן פשוט". לשאלה היכן כתוב שהוא יו''ר, ענה הנתבע בשורה 28 "ברישום של רשם ההקדשים". המסקנה היא שהשיק נמשך מחשבון בנק, שבעת משיכת השטר היה חשבונו של הנתבע, על פי מראהו.

ככל שהנתבע ביקש לשכנע את בית המשפט שעל אף מראה השטר הוא נמשך מחשבון של אישיות משפטית נפרדת, היה עליו לעמוד בנטל הבאת ראיות ושכנוע שלא עמד בו. אין במסמכים שהביא מהבנק בו מתנהל החשבון כדי לבסס את הטענה שהחשבון היה בזמנים הנוגעים לעניין, חשבון של אישיות משפטית אחרת, ומחדלו המתמשך של הנתבע להעמיד ולו עד אחד נוסף שיתמוך בגרסתו, עומד לו לרועץ גם בסוגיה זו. מצופה היה שהנתבע יעיד מי מהנאמנים האחרים בהקדש, או מי מעובדי הבנק בו התנהל החשבון, כדי לנסות ולעמוד בנטל הבאת הראיות והשכנוע, אולם הוא לא עשה כן. מחלוקת שישית – האם התובע רשאי לתבוע מכוח השטר שהנפרעת בו היא אשתו? הנתבע טען בסיכומיו כי יש לדחות את התביעה השטרית, שכן הנפרעת בשטר הינה אשתו של התובע ולא התובע, ואף הזכיר כי בשלב מסוים התובע היה מוכן למחוק אותו מכתב התביעה, אך לאחר מכן חזר בו. הנתבע טען כי אם יימחק התובע ותיוותר התובעת, אזי מכיוון שזו לא הגישה תצהיר מטעמה, יש לדחות את התביעה.

מכאן שהמתנתו של התובע בטרם הגיש את השיק לביצוע בסוף שנת 2012, אינה עומדת בדרישות המחמירות שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לצורך הוכחת הטענה שדין התביעה להידחות עקב שיהוי.

ביום 28.6.11 נחתם הסכם סגירה מסחרית בין התובעת לנתבעת 1 לעניין עמלת התיווך ו/או השיווק אותה תשלם הנתבעת 1 לתובעת בגין העיסקאות הנ"ל. בהתאם להסכם זה התחייבה הנתבעת 1 לשלם לתובעת 1.5% כולל מע"מ מסכום התמורה בעסקת המזומן – תשלום זה שולם ע"י הנתבעת 1 ואינו חלק מהתביעה.

הנתבעת 1 התחייבה לשלם לתובעת, בנוסף, עמלת תיווך בשיעור 1.5% + מע"מ מסכומי התמורה/המכר של דירות הנתבעת 1 בעסקת הקומבינאציה ולשם התחייבה להעמיד את שיווק הדירות שלה בהתאם להסכם הקומבינאציה בידי התובעת.

...

  חרף הנחת מוצא זאת, אני סבורה שהתובעת לא הוכיחה כי הסכמת הצדדים, בעל פה, בהתנהגות או בדרך אחרת, היתה שהתובעת תקבל עמלת תיווך בגין החלק במגרש שלגביו בוצעה עסקת קומבינציה.

  אני קובעת כי התובעת לא עמדה בנטל זה, לא לגבי הסכמה לתשלום דמי תיווך בכלל ולא לגבי הסכמה לסכום מסויים בפרט.

  לפיכך אני דוחה את התביעה.

האם התובעות זכאיות לתשלום העמלה? כאמור לעיל, התביעה מיתמקדת בטענה כי התובעות זכאיות לתשלום על פי סעיף 3 לתוספת להסכם שקובע כלהלן: "3. בסוף שיווק הפרויקט ו/או מכירתו ו/או ככל שצד ב' יחליט שלא למכור את הפרויקט כולו ו/או חלקו, צד ב' מתחייב לשלם לצד א' עמלה בסך של 1,500,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וזאת ובילבד שהתקיימו כל התנאים הבאים במצטבר:

לאחר עיון ובחינה של הנתונים והמסמכים שהוצגו בפניי, עלו הממצאים המפורטים להלן: טענתן של התובעות, לפיה יש בחתימה על הסכם קומבינאציה בכדי לשנות רווחיות של פרויקט בנייה הנה טענה נכונה באופן כללי.

...

ביהמ"ש קובע כי התובעות לא הוכיחו כי הוסכם על חישוב הרווחיות על פי סכום ההוצאות בדו"ח אפס לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש קובע כי התובעות לא הוכיחו כי הוסכם על חישוב הרווחיות על פי סכום ההוצאות בדו"ח אפס.

" מכיוון שהתובעות לא הוכיחו כי התקבלו זיכויים שגרמו לעליית הרווח מעבר לעשרים אחוז, המסקנה היא שלא התקיים תנאי מצטבר הכרחי על פי סעיף 3 לתשלום העמלה.

לכן, ביהמ"ש מחייב התובעות, בשים לב להוצאות שכבר נפסקו נגדן, בתשלום שכ"ט בסך של 90,000 ₪ וכן בהחזר חלקה של הנתבעת בשכ"ט המומחית מטעם ביהמ"ש. סוף דבר ביהמ"ש דוחה את התביעה.