לפני תביעה שעניינה תשלומים בהם חבה הנתבעת, לטענת התובעת, ביחס לעבודות שבוצעו על ידי התובעת ברכבם בבעלות הנתבעת.
טענות הצדדים:
התובעת הנה חברה העוסקת במתן שירותים לתיקון רכבים, פחחות וצבע אשר בבעלותה עסק של מוסך.
בכתב התביעה טענה התובעת כי במהלך שלהי שנת 2011 היתקשרה הנתבעת עם התובעת לצורך קבלת שירותי טיפולים ותיקונים לכלי רכב שבבעלותה.
היתנהלות זו של התובעת מצדיקה ניכוי מהסכומים להם זכאית התובעת ובהיעדר נתונים מדויקים ביחס להקף העבודות שהיה מקום לייתר באופן זה, ובשים לב לזמינות המידע ביחס לאופן זה וחובת תום הלב שהייתה מוטלת על התובעת כמטפלת העיקרית והמשמעותית ברכבם (גם אם לא הבלעדית), ובשים לב להקף העבודות שביצעה עבור הנתבעת, אני מעמידה ניכוי זה בהקף 20% מהסכומים המגיעים לתובעת.
...
לאחר שזיכתה את חשבונה של הנתבעת ושלחה לה את חשבונית הזיכוי, בהתאם לסיכום ביניהם, האמינה התובעת כי הנתבעת תכסה את יתרת חובה אולם משלא כך קרה בפועל, לא נותר לתובעת אלא להגיש התביעה שבפניי.
הרי לדידה של הנתבעת, פעלה התובעת בניגוד לסיכום בין הצדדים – אזי מדוע לא מיחתה בידה על הפרה נטענת של הסיכום?
במצב דברים זה, נראה כי הדברים מדברים בעד עצמם.
לאור כל האמור לעיל עד כה, ובשים לב לנטל הראיה במשפט האזרחי על פיו הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" ובהתאם למאזן ההסתברות הנדרש בדין, אני קובעת כי גירסת התובעת ביחס להסכמות בין הצדדים הוכחה במאזן הנטלים הנדרש.
סיכומם של דברים-
לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 501,684 ₪ כשהם נושאים הפרשים כדין ממועד הגשת התביעה, בצירוף אגרה כפי ששולמה, הוצאות משפט ושכ"ט בסך 32,500 ₪.
