לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
משמע, ככל שהפעולה הנדונה שהביאה לקרות הארוע הנזיקי מצויה בתוככי המיתחם, היינו, בין תחילת המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו, יש "לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מיתחם זה, את הפעולות שמקיימות את שני התנאים הבאים במצטבר:
פעולות חיוניות במובן ה"פיסי" לנסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, דהיינו פעולות אשר המנעות מביצוען תיצור "חסם פיסי" להשלמת הפעולה.
מכאן, רק פעולות שעונות על שני התנאים במצטבר, תבואנה בגדר "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו" ובגדר "שימוש ברכב מנועי" לפי החוק ותענה על הגדרת תאונת דרכים.
מכאן, מקום שמרכיבי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ולמצער אחד מהם, אינו מיתקיים בעניינינו, אין לראות בנפילת התובע בזמן ירידתו מארגז הרכב משום "תאונת דרכים".
לאור האמור לעיל, המסקנה שהתאונה נשוא התביעה אינה "תאונת דרכים" כמשמעותה על פי חוק הפיצויים.
...
מן הכלל אל הפרט
בענייננו, בחינת גרסת התובע לתאונה, כפי שעלתה בתצהירו ובעדותו בפניי, בראי הוראות החוק והפסיקה הנ"ל, מובילה למסקנה כי התאונה אינה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים.
מכאן, מקום שמרכיבי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ולמצער אחד מהם, אינו מתקיים בענייננו, אין לראות בנפילת התובע בזמן ירידתו מארגז הרכב משום "תאונת דרכים".
לאור האמור לעיל, המסקנה שהתאונה נשוא התביעה אינה "תאונת דרכים" כמשמעותה על פי חוק הפיצויים.
אי לכך, אני מורה על דחיית התביעה.