תביעה לתשלום יתרת חוב בגין רכב

מכן שהחוב הכספי הנובע מההמחאות הנדחות הוא 365,000 ₪ הנתבע 1 טען שאין בכלל חוב בגין רכב 101 ושניתן לרשום אותו על שם אישתו שכן הוא נתן שיק אחד מיום 5.10.18 שנפרע, העביר העברת זהב וגם העביר תשלום בהעברת זהב לתובעת ומסר לידיה שני רכבים משומשים שהיו בבעלותו.

על כן אומר כבר עתה כי התובעת יכולה לתבוע בכל הנוגע לשווי הרכבים ושווי העסקה רק 605,000 ₪, בהתאם לאמור בהסכמים לרכישת הבמוו ובנכוי הסכומים ששולמו (נותרה יתרה של 365 אלף )ומסירת הרכבים המשומשים (ששויים המוסכם היה 240א').

...

בכל הנוגע לבקשה לפיצול סעדים הרי שזו נדחית.

ולכן בקשה זו נדחית.

נוכח התוצאה אליה הגעתי הרי שאני קובעת כדלקמן: המזכירות תעביר לידי בא כוח התובעת את מלוא הסכומים שהופקדו בקופת בית המשפט.

לפני תביעה לתשלום חוב נטען בסך 24,932 ₪ עקב תיקון רכבו של הנתבע במוסך התובעת.

הנתבע מעולם לא ביקש לתקן נזק שלא קשור לתאונה, לא קיבל חשבונית מהתובעת בגין התיקון ואף לא דרישה לתשלום חוב בגין התיקון; מרגע הוצאת רכבו ממוסך התובעת ידע שכל הדרוש לשם קבלת עלות התיקון יעשה על-ידה.

אותה עו"ד בר, שבפניותיה לקש חתמים לשם קבלת תשלום עבור תיקון הרכב הציגה עצמה כשלוחתו של הנתבע על-סמך יפוי-הכוח שמסר לה, ההינה – לאחר קבלת פיצוי חלקי מקש חתמים, לשגר בשם התובעת, כבאת-כוחה, מכתב לנתבע ולדרוש כי ישלם לתובעת יתרת חוב בגין אותו תיקון.

...

אין בידי לקבל את טענתה של התובעת כי יפוי-הכוח לא נחתם בידי הנתבע.

נוכח כל האמור לעיל, יש לקבל את עמדת הנתבע ולחייב את התובעת בגין הוצאותיו בהליך הקודם ולא רק בהליך דנן; מדובר בתביעה שלא היה כל מקום להגישה נגד הנתבע.

התובעת תשלם אפוא לנתבע סכומים אלו (להלן יחד הסכום הפסוק): בגין התביעה הקודמת: הוצאות אגרה בגין ההודעה לצד שלישי בסך 374 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה (3.5.2018) עד יום פסק-הדין ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 4,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין דנן.

עם דחיית התביעה, נדחות ההודעות לצד שלישי.

נטען, כי בעקבות פניותיו של התובע לנתבעים לתשלום יתרת החוב, הנתבע 1 מסר לו שיק על סך 500,000 ₪ חתום ע"י הנתבע 2 (נספח ה' לכתב התביעה).

מנגד, לטענת הנתבעים, התמורה שסוכמה עם התובע בגין המרצדס הועמדה על 155,000 ₪ בלבד, בעוד שיתרת התמורה, לאחר קזוז שווי רכב הג'יטה, בסך של 90,000 ₪, שולמה לתובע בשיקים ומזומנים (סעיף 5(ב) לתצהיר הנתבע 1).

החוב בגין שירותי ההובלה לטענת התובע, הנתבע 1 הזמין אצלו שירותי הובלה בסכום של 30,000 ₪, אך הנתבע 1 לא שילם לו התמורה בגין ההובלות למרות פניותיו הרבות אליו (ראו סעיף (4(ח) לתצהיר התובע).

...

נוכח האמור לעיל, דין התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 להידחות.

א.(3) לתוספת לכללים הנ"ל, ונוכח התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של -.

כן, ונוכח התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את התובע לשלם לשני הנתבעים 2 ו-3, ובהתחשב בכך שהגנתם, יחד עם הגנת הנתבע 1, התנהלה יחדיו, שכ"ט עו"ד בסכום של -.

יתרת החוב נובעת מתשלום חלקי של מקדמת החל מ-3/99 ועד -12/19.

"הוסבר כי עדיין לא בוצע עיקול רכב ולא יבוצע עד 30.11.17. במידה ולא תגיע להסדר חוב עד תאריך זה עיכוב ההוצל"פ יבוטל. כמו כן, לטענתה כי לא נוכל לעקל רכב מאחר ומשמש לעבודה. הוסבר, כי ניתן לעקל וכי הרכב משמש אותה לשינוע בלבד כפי שרבים נוסעים לעבודה עם רכבם. טוענת תגיע עד 30.11.17 להסדיר את החוב.

להלן תעוד שחות עם המבוטחת לאחר גרירת הרכב: בתאריך 5.12.17: "בשיחה עם מבוטחת טוענת נעשתה פעולה לא חוקית בגרירת הרכב טוענת תתבע את הביטוח הלאומי". בתאריך 7.12.17: "בשיחה טלפונית הוסבר, כי עליה לשלם החוב על מנת לשחרר הרכב טוענת אין לה כסף לשלם אין לה כסף למחיה". בתאריך 10.12.17: "נימסר טלפונית כי יכולה לגשת למחסן עם מכתב מהסניף לקבלת הדיסקים שנמצאים ברכב טוענת אין לה כוונות לגשת למחסן. הוסבר כי יש לשלם החוב על מנת לשחרר את הרכב". בתאריך 9.1.18 הרכב שנגרר נמכר בסכוך של 5,100 ₪ לאחר הוצאות עיקול, זוכה חשבונה של המבוטחת בסך 3,114 ₪.

היתיישנות ושיהוי בעיניין עבל (ארצי) 1844-09-10 המלל נ' חג'ג' (מיום 1/4/15) דן בית הדין הארצי בסמכות של המוסד לבטוח לאומי לגבות חוב ובסוגיית ההתיישנות בהקשר זה. כך נקבע: "דיני ההתיישנות האזרחית אינם חלים על גביית חובות דמי ביטוח וגביית תשלומים ביתר ששילם המוסד לבטוח לאומי. אולם, חלוף הזמן עשוי לאפשר למבוטח לטעון כי אין לאפשר למוסד לבטוח לאומי לנקוט הליך של גבייה, בין גבייה אקטיבית ובין גבייה פסיבית באמצעות קזוז מגימלאות, בשל שהוי מנהלי. את טענת השהוי המנהלי יש לבחון בכל מקרה לגופו, על פי מכלול נסיבותיו, ותוך עריכת איזון בין האינטרסים של המבוטח לבין האינטרסים של הציבור". בכל הנוגע לטענת השהוי, נקבע בענין עבל (ארצי) 10820-09-17 המל"ל נ' אריה מיזל (מיום 30/7/19): "כאשר רשות מבקשת לפעול לגביית חוב (שהוא תשלום חובה) טרם חלוף התקופה בה היא מוגבלת מלעשות כן – יש לנקוט משנה זהירות טרם קביעה כי העיכוב בבצוע פעולה בתוך תקופה שהמחוקק קבע מאיין את אפשרות גביית החוב. זאת בין אם החוב נתון להתיישנות המשפיעה על אפשרות הגשת תובענה ותקופה זו טרם חלפה (עניין תלמוד תורה) ובין אם החוב נתון למיגבלה אחרת מכוח דין לעשות פעולה מינהלית לגבייתו שאינה היתיישנות וזו טרם חלפה (עניין סער)". ועוד נאמר שם כי יש להחיל את דוקטורינת השהוי כמונעת הליכי גביה של המוסד לביטוח לאומי, רק במקרים נדירים כגון במצב שבו הרשות זנחה את החוב וויתרה על גבייתו או כי מדובר במדיניות של אי גביית החוב, להבדיל מהתרשלות בגביה מחייב מסויים (ראו דברי כב' השופטת חני אופק-גנדלר בפסק הדין).

...

סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה כי מתקיימים המבחנים אשר מאפשרים להכיר בה ובמחאמיד מחמוד כידועים בציבור.

תביעתה להכרה כידועים בציבור – נדחית.

סוף דבר לאור כל האמור, התביעה על כל רכיביה נדחית.

עוד טוענת התובעת כי הנתבע חייב לה סכום נוסף של 89,489 ₪, שהוא יתרת חוב בגין רכב מסוג מרצדס, מ.ר. 27-888-31, שרכש הנתבע מן התובעת, וכן אגרות רשוי, ביטוח ושירותים נוספים (להלן- "החוב השני").

גירסתו המתפתחת של הנתבע אינה מהימנה ומתיישבת עם השכל הישר גם בנוגע לשאלה מדוע איש עסקים כמו הנתבע, או כל אדם בוגר שדעתו לא נתפזרה, גם אם אינו איש עסקים, יציע לשלם סכומי כסף גדולים, מאה וחמישים או מאתיים אלף ₪ ללא ירידה לעומק פרטי החוב ובהתעלם מטענת קזוז שהוא מעלה בתביעה הנוכחית.

הנתבע הודה באופן קונקריטי בחוב בגין אי תשלום דמי השכרת הרכבים לרעייתו במשך 19 חודשים.

...

לאור הצהרת התובע והודאתו בחוב אגרות הרישוי והרכב, אני מחייב את הנתבע כפי הודאתו בסך של 30,000 ₪ בגין רכיבים אלה.

בהעדר כל ראיה, טענת הקיזוז נדחית.

סיכומו של דבר, הנתבע ישלם לתובע סך 163,111 ₪ בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.