תביעה לתשלום יתרת חוב בגין התקנת בריכת שחייה

ר' הודעת ווטספ של התובעת מאותו תאריך: "היי אלישע מגיעה מחר בשעות הבוקר לקבלת הבית ולסגירת כל החשבונות" כאשר הודיע לה שהוא בחו"ל השיבה: "מה קורה עם אבי?? סיכמנו 20 לחודש" (ת/1) יתרה מכך ביום 26.11.19 הנתבעת חוזרת ודורשת את פינוי כל הציוד ושאלה את אלישע: "בוקר טוב האם פיניתם את הכל??!" (בשעה 08:02) ורק לאחר כיומיים אלישע משיב: "מסרנו לך את הנכס בתום החוזה והוא לא בשימוש שלנו מאז פינינו את רוב הציוד במהלך יום שישי וראשון נשלים את שאר הפינוי תודה" (הודעה מיום 28.11.12 בשעה 11:17) (צורף כנספח לכתב התביעה, ההדגשות אינן במקור).

משכך גם העובדה שהתובעת הודתה כי חתכה את הבריכה עם סכין יפנית (עמ' 17 – ש' 9 – 10 לפרוט') אינה מחייבת אותה בתשלום פצויי בגין הנזק שניגרם שכן ביצעה פעולה זו מתוך חשש שצד ג' יכנס למי הבריכה ויטבע, זאת לאחר אנספור הזדמנויות לפנות הבריכה.

יש לדחות דרישה זו, ולו מהטעם שהתובעים לא הוכיחו כי אכן שילמו סכום זה בפועל או כי מדובר בחוב בגין אי החזרת ציוד לוין.

חוות הדעת מתייחסת לרכיבים רבים שכלל אינם חלק מהמבנים במיתחם אלא ציוד של השוכרים, ובכלל זה בריכת שחייה בסכום של 57,000 ₪, החלפת ריהוט וריהוט גן בסכום מיצטבר של כ-105,000 ₪ והחלפת מיזוג אויר בסכום של 35,000 ₪.

יתר על כן, חוזה השכירות לא רק שאינו כולל פירוט ביחס לציוד שקיים במושכר, אלא נרשם במפורש שאין בריכה וכי ככל שהשוכר יבקש להתקין בריכת אינטקס הדבר יהא באחריותו (סעיף 7 לחוזה השכירות).

יש לדחות רכיבים אלה של התביעה: הנתבעת לא הציגה אסמכתות ביחס לחובות אלה, לא ברור בגין אילו חודשים נזקפו החובות ובעיקר לא הוכח כי הנתבעת אכן שילמה חובות אלה.

...

דיון והכרעה האם הנתבעת אכן מנעה מהתובעים לפנות את הציוד שלהם מהמושכר לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות, התרשמתי מעדויות הצדדים, ומהתכתבויות ביניהם, מצאתי לדחות את טענות התובעים לפיהן הנתבעת מנעה מהתובעים לפנות את הציוד שלהם מהמושכר, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית התובעים ידעו מראש כי תקופת השכירות צפויה להסתיים בחודש ספטמבר 2019, לאחר שכבר הוארכה ב-4 חודשי ממאי 2019, כך שלא הייתה כל מניעה לפנות את הציוד קודם לכן.

שוכנעתי כי מצב המושכר הוחזר במצב שלא איפשר להשכירו והיה צורך להכשירו ולו באופן בסיסי.

התוצאה: אני דוחה את התביעה העיקרית.

אני מקבל את התביעה שכנגד באופן חלקי ומחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת את הסכומים הבאים: 24,000 ₪ - עלות תיקונים ושיפוצים שנדרשו לשם השבת מצב המתחם לקדמותו.

רקע: עסקינן בתביעה כספית ע"ס 10,537 ₪ בהליך של סדר דין מקוצר בגין תשלום עבור הזמנת עבודות עפר ופיתוח, לאחר שיתרת חובו של הנתבע טרם שולמה.

עוד טוען המבקש כי הנתבע הנו מנהל ובעלים של מרכז הספורט ובריכת השחייה, בעיר סחנין, והבן, שאותו מבקש התובע לצרף, הוא מי שהיה מעורב בהזמנת העבודה ובתשלום ביצוע העבודות.

בכל הנוגע לצרוף בעל דין, התקנה הרלוואנטית לעניין זה היא תקנה 26 לתקנות סדר הדין הקובעת: "(א) מותר לצרף בכתב תביעה אחד, כתובע או כנתבע, כל אדם הדרוש לצורך הכרעה ביעילות ובשלמות בתובענה, ובילבד שהתובענה מעוררת שאלה עובדתית או משפטית משותפת לכל בעלי הדין.

...

ערעור על פס"ד של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת כ' לוי) ב-ת"א 17080-09-16 מיום 15.7.2020, לפיו נדחתה תביעתם של המערערים שאף חויבו בהוצאות המשיבים בסך 4,095 ₪ כל אחד.

במסגרת הצעת רכישת חבילת הנופש הוצגו למערערת 1 שלוש רמות אירוח שונות כמופיע באתר האנטרנט הרישמי של בית המלון: "CLASSIC", "LIFESTYLE" ו- "EXCLUSIVE". לאחר החלטת המערערים לרכוש את חבילת הנופש קיבלה המערערת 1 לתיבת הדואר האלקטרוני את שוברי האירוח ובהם נכתב "OUT OF THE BLUE – CRISTAL". משוברי האירוח עולה כי שמה של החברה הסיטונאית בעניינינו היא "השטיח המעופף", שבאתרה מציגה את המושג "CRISTAL": "אגף קריסטל – ביניין בעיצוב מודרני, חדרי סוויטות עם חדרי שינה בנפרד ושני חדרי אמבטיה". החבילה אותה רכשו המערערים הוצגה להם כחבילת "הכל כלול", שמשמעותה על פי המופיע בתנאי ההזמנה: "אירוח ע"ב הכל כלול משמעו שלוש ארוחות + שתייה קלה + אקסטרות אותן בוחר המלון להעניק ללקוחותיו. במרבית בתי המלון (גם במלונות ע"ב הכל כלול) נידרשת תוספת תשלום ישירות למלון עבור שירותים מיוחדים ועבור השמוש במתקנים ו/או שירותים כמו סאונה, מסאג', חדר כושר, מיגרשי טניס, ספורט ימי, אינטרנט, מיני בר, אלכוהול תוצרת חוץ, מיצים טבעיים, שמשיות ומגבות בבריכת שחייה וכיו"ב". ביום 22.08.2016, טרם יציאתם לחופשה, יצרו מערערים 3,1, ו- 6 קשר עם משיב 1 במטרה לוודא שאין מדובר בבית מלון שמכריהם שהו בו והתאכזבו מחופשתם, ואלה נענו כי אין זה מלונם.

יפים לעניינו דברי בית המשפט העליון ברע"א 8213/13 מרגלית ד.נ.ל בע"מ נ' זמליאק בלה (מיום, 16.1.2014)‏‏: "אכן, סוכן הנסיעות אינו אחראי לכל תקלה שעלולה להתרחש במסגרת חבילת נופש שנרכשה דרכו. עם זאת, מוטלת עליו חובה להציג נכונה את מאפייניהם הבסיסיים של מוצרי הנופש שהוא משווק, לדאוג בהקשר זה כי המידע שבידיו בנוגע למאפיינים אלה הוא מדויק ועדכני, ובהמשך לכך, לספק בפועל מוצר התואם את מצגים אלה. סוכן הנסיעות נידרש אם כן לא רק שלא להטעות את לקוחותיו, אלא אף מוטלת עליו חובת גילוי אקטיבי של פרטים מהותיים בעיסקה ושל פגמים הידועים לו בשירותים אותם הוא משווק (כפי שעולה מן העקרונות הכלליים של דיני החוזים, כמו גם מדיני הגנת הצרכן. ראו והשוו: סיני דויטש דיני הגנת הצרכן כרך ב: הדין המהותי 444-433 (2012))." (הדגשות שלי – ש.ד.) מן הראוי לידון גם בחובות המוטלות על סוכני נסיעות מכוח תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), התשס"ג – 2003 ושעליהם עמד בית המשפט העליון בעיניין מרגלית: "בהתייחס לחובות החלות על סוכני נסיעות הותקנו תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), התשס"ג-2003, המוסיפות על החובות המוטלות עליהם מכוח דיני החוזים הכלליים ודיני הגנת הצרכן. למעשה, תקנות אלה מהוות קונקרטיזציה של חובת הגילוי הנאות המוטלת על סוכני הנסיעות. בין השאר, קובעת תקנה 3(3)(ג) להן במפורש כי על סוכן הנסיעות לגלות ללקוחותיו מידע שקרוב לוודאי להניח כי אילו ידעו אותו, לא היו רוכשים את החבילה". (הדגשות שלי – ש.ד.) לגופו של ענין מן הארוע מושא הדיון עולה, כי לאורך כל תהליך רכישת חבילת הנופש על ידי מערערת 1 דאג משיב 1 להציג לה את רמתו הגבוהה של בית המלון, בו הם עתידים לשהות בחופשתם.

יתרה מכך, אילו הייתה בודקת את השוברים הייתה מגלה כי רכשה חבילת נופש לבית המלון "OUT OF THE BLUE – CRISTAL", שאינה תואמת את הבטחותיו בעל פה של משיב 1 וייתכן שהחופשה המאכזבת בלשון המעטה, הייתה נמנעת מהמערערים.

...

בנוגע לאחריותה של מערערת 1, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא.

לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור.

המשיבים ישלמו למערערים סכום כולל של 75,218 ₪, המגלם בתוכו את הזמנת החופשה ושירותי הסעדה, בצירוף להפרשי הצמדה וריבית כחוק.

הוא הצהיר כי נאלץ להביא טכנאי "אלעד בריכות שחייה" שניקה את הצנרת ואף מצא כי הותקנה בגובה לא נכון דבר שהקשה על השאיבה.

הנתבע הפגין חוסר מהימנות בולט שעה שהתחמק ממתן תשובה לשאלה האקוטית והפשוטה כיצד ניתן ליישב את התביעה שכנגד ע"ס 33,000 ₪ עם הצהרתו במסגרת הדיון הראשון כשלא היה מיוצג ולפיה יתרת החוב היא 3,500 ₪ בלבד.

התובע זנח בסיכומיו מספר טענות שהתייחסו למספר פריטי נזק וצמצם את תביעתו לפצוי על פי חוות דעתה מומחה, פיצוי בגין הסכום ששילם "לאלעד בריכות שחיה", ופצוי בגין איחור במסירת הבריכה.

א.סימני חלודה בחדר המכונות – לא הוכחה לפני אחריות של הנתבע לליקוי זה. גם בהנחה כי החלודה נגרמה עקב התקנה מיכל מלח ללא פקק , לא הוכח כי הנתבע הוא שהסיר את הפקק , בחקירתו הנגדית אישר התובע כי כל אדם יכול להסיר את הפקק.

...

משלא עשה זאת – אין מנוס אלא לדחות את התביעה בפריט זה. סוף דבר: התביעה שכנגד נדחית.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתביעה שכנגד בסך כולל של 5,000 ₪.

התביעה מתקבלת באופן חלקי – הנתבע ישלם לתובע סך של 15,098 ₪ וכן הוצאות משפט (לרבות הוצאות חוות דעת המומחה), ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

לפניי תביעה על סך של 32,904 ₪ בגין חוב הנתבעים ששולם על ידי התובע לתאגיד המים.

לטענת התובע, הנתבעים לא שילמו במהלך תקופת השכירות את חשבונות המים וצברו חובות בהקף חריג כתוצאה מכך שנהגו להשכיר את החדרים במושכר, ללא ידיעתו והסכמתו של התובע, לאנשים שונים אשר היו עושים שימוש בבריכת השחייה, דבר שהצריך החלפת מים תכופה.

אומנם הוצגו על ידי הצדדים תדפיסי יתרות חוב שהופקו על ידי תאגיד המים אך לטענת התובע, החוב שולם במסגרת ההסדר בתיק הפש"ר. הדבר אף עולה מעיון בתדפיסי יתרות חוב שליד חלק מהם מצוין כי ניתן הפטר או כי הוגדרו כחובות אבודים.

לאור המסקנות שלעיל, לא מצאתי לתת משקל לסתירות שהתגלו בין עדויות הנתבעים בכל הנוגע לגודל הבריכה שהייתה מותקנת בחצר המושכר ואופן מילוייה.

...

לאור כל האמור, הנני מקבלת שהסכם הפינוי מהווה הסכמת הצדדים לסילוק סופי של טענות התובע בכל הנוגע לחובות המים שהצטברו בגין תקופת השכירות ודין כל טענותיו נגד ההסכם להידחות.

מעבר לנדרש, התובע לא הוכיח את סכום התביעה ועל כן, דינה להידחות ולו מן הטעם הזה.

סוף דבר, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.